מהי רוחניות?

 

רוחניות היא שאיפה לקחת חלק פעיל בתהליך הבריאה

רוחניות זה לא רק להיות רבי, חסיד, צדיק, נזיר, וכד', אלא כל אדם יכול להיות רוחני.

העולם, היקום, הבריאה – הם מבקשים להתפתח כל הזמן. במובנים מסוימים הם עושים זאת באמצעות בני-האדם.

בני-האדם, כשהם יוצרים בצורה חופשית הם לוקחים חלק בתהליך הבריאה, ההתפתחות והיצירה.

את זה עושים בני-האדם בכך שהם מביאים אל תוך עצמם איכויות, מעבדים אותן, משתמשים בהן, ובכך מעשירים הן את עצמם והן את הבריאה.

הבריאה היא מקור של שפע אינסופי. כשבני-אדם משתמשים בשפע הזה הם מעשירים אותו ומעשירים את עצמם.

 

להיות אדם רוחני

אדם רוחני הוא אדם המבקש להתפתח עם הבריאה.

להקשיב לקול הפנימי, לאינטואיציה.

להיות מסוגל להכיל סתירות.

להיות מסוגל לקבל דברים שאין להם הסבר.

לבקש את ה"משהו" השלישי שנוצר משילוב של הפכים.

לשמוח בחוויה של הבלתי-נודע, של הבלתי-מובן.

לבקש את המשמעות של הבלתי-מובן.

כל אדם יכול להיות יצירתי.

ויקטור פראנקל ("האדם מחפש משמעות", "הרופא והנפש") כתב שאדם צריך לשאול את עצמו "מה החיים שלי מבקשים ממני?" שאלה כזו פותחת פתח ומובילה לחיים רוחניים.

 

רוחניות ומדע

נקודת המוצא שלי היא – שילוב בין רוחניות ומדע. כמו שלצעידה אנו משלבים את השימוש רגל ימין ורגל שמאל, כך גם השילוב בין רוחניות ומדע יוצר אדם השלם ביחסו לבריאה.

המדע מבקש את המשמעות של החוויות שאנו חווים, לא רק בעולם הגשמי אלא בכל דבר.

לא צריך להיות מדען כדי לבקש משמעויות לחוויות שאנו חווים. זהו תהליך למידה – למידה לכל החיים

לכן מדע הוא כאן במשמעות של למידה – למידת העולם, היקום, הבריאה ודרכי פעולתם; להכיר אותם, לדעת אותם, כדי להיות מסוגל לקחת חלק פעיל יותר, להיות שותף פעיל יותר, בבריאה

למידה היא הרחבת התודעה. עם תודעה רחבה יותר האדם יכול לקחת חלק משמעותי יותר בתהליך הבריאה, לכן למידה קשורה ברוחניות

אימרה של א. איינשטיין: "רוחניות בלי מדע היא עיוורת, מדע בלי רוחניות הוא נכה"

[במקור איינשטיין דיבר על religion, אבל עפ"י הבנת ההתיחסויות של איינשטיין נראה לי שכאן תרגום ל'רוחניות' הוא מדויק יותר מאשר ל'דת'].

8 כדי להיות שותפים בתהליך הבריאה (רוחניות) עלינו להכיר את עצמנו ואת העולם (מדע ולמידה)

8 כדי להשתמש נכון בידע שאנו רוכשים (במדע ולמידה) עלינו לבוא מתוך ראיית עצמנו כחלק מהבריאה (רוחניות)

קופרניקוס: "מטרת המדע היא גילוי העולם כפי שאלוהים רואה אותו, לא כפי שהוא בעינינו" f שילוב בין מדע ורוחניות

 

התודעה היא המרחב שבו אנו נותנים משמעות לחוויות שאנו חווים

התודעה האנושית היא המרחב בו מדע ורוחניות נפגשים.

למידה וחקירה אל תוך ובתוך העולם הפנימי שלנו

חיבור עם הבריאה באמצעות העולם הפנימי

 

שילוב של חיים רוחניים ומדע בבני האדם יכול להיות מושג רק באמצעות החושים הפנימיים.

עבודה פנימית צריכה לעשות, וזה כרוך בשימוש באינטואיציה.

האינטואיציה מאוד קשורה לתודעה ולמחקר התודעה.

המציאות הבלתי-גשמית מופיעה, באה לידי ביטוי, בחוויה האנושית, ולכן כל התופעות הכלולות במציאות הבלתי-גשמית הן כאלה שנחוות בחוויות אנושיות.

ישנן חוויות מסוימות בחיי אדם, שהמדע הקונבנציונלי אינו מפותח מספיק כדי לבנות מכשירי מדידה מתאימים, אך לבני-האדם יש את היכולות להרגיש ולרשום (sense, register) חוויות כאלה – לקבל מהן רושם.

דרגות של רגישות. ההבדל בין רישום תופעה ואי-רישום יכול להיות רק הבדל של רגישות, בדיוק כמו שמכשירי מדידה מעשה ידי אדם עשויים להיות שונים ברגישות, וחלקם עשוי לרשום תופעה מסוימת ואחרים לא.

אחת המטרות של החיפושים אל תוך העולמות הבלתי-גשמיים היא לזהות ישויות ומושגים, התואמים את המציאות שאינה חומרית, ואשר בני אדם שונים יכולים לשתף, יכולים להסכים עליהם, תוך שימוש בכלים המתאימים למחקר, ובכלל זה מה שניתן להקרא כחושים בלתי-גשמיים.

למידה חווייתית הוליסטית – למידה אמיתית היא קודם כל תהליך פנימי בתוך האדם, המחייב מפגשים מגוונים ומצטברים ומעורבות עם העולם שמסביב, הן הנגלה והן הנסתר.

 

תקשורת עם הבריאה

רוחניות היא השאיפה של האדם להיות בקשר עם הבריאה. איך מתקיים קשר זה ? ככל שנבין אותו טוב יותר כך יהיו חיינו הרוחניים עשירים יותר.

עקרונות התקשורת עם הבריאה באים לידי ביטוי בהרבה דרכים בטכנולוגיה המודרנית. לכן, תוך שימוש במספר דוגמאות, לא יקשה להבין עקרונות אלה.

לדוגמא, האינטרנט כרשת של מאגרי תוכן, מצד אחד, ומשתמשים, מצד שני. המשתמשים יכולים להתקשר למאגרי התוכן, לשאוב מהם ולהוסיף להם. יו-טיוב, למשל. התוכן זמין גלובלית, וההתקשרות מביאה את התוכן אל העולם הפנימי, היחידני, של המשתמש. המשתמש יכול להתחבר לתוכן באופן חד-פעמי, או להוריד אותו למחשב האישי לשימוש בלתי-תלוי במקור התוכן. עצם השימוש גם מתגמל את התוכן, כיוון שתכנים נמדדים גם בכמות המשתמשים בהם, והם גם נהנים מהצבעות "like".

כדוגמא נוספת, בכל רגע נתון החלל שסביבנו, בו אנו שרויים, מלא בתשדורות בכל התדרים והתכנים, של תחנות רדיו, טלויזיה, משדרי משטרה, צבא, מוניות, וכיו"ב. כל תחנה משדרת בתדר משלה את התכנים שלה. כדי לקלוט תשדורות אלה אנו זקוקים למכשיר מתאים – מקלט. ללא מקלט דולק ופעיל אין ביכולתנו לקלוט אותן. המקלט הוא הכרחי, אך איננו מספיק – כעת צריך שהוא גם יהיה מכוון לתדר המתאים כדי שנוכל לקלוט את התשדורת. גם בדוגמא זו קיימים תכנים, כמו תוכניות טלויזיה מסוימות, אשר עצם השימוש בהן (ה"רייטינג") מתגמל אותן וקובע להן ערך יחסי.

הנמשל הוא ראיית הבריאה כ"ענן", מאגר של תכנים. התכנים של הבריאה הם איכויות – מהויות: חיים, אהבה, חמלה, אומץ, נחישות, כבוד, הוקרה, הערכה, הכרת תודה, תשומת לב, מסירות, נדיבות, יושרה, ענווה, שמחה, ...; הספירות בקבלה (כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) גם הן איכויות-מהויות.

"ענן" הבריאה, וליתר דיוק תכניו (כלומר האיכויות), זמין בעקרון לכולם.

לכולנו, מעצם היותנו ברואים "בצלם אלוהים", בכולנו קיים ניצוץ אלוהי.

"צלם אלוהים" איננו דמות גופנית, חומרית, אלא "משהו" המאפשר לאדם להדהד עם הבריאה.

כמו שמקלט רדיו או טלויזיה צריכים להדהד עם תחנת השידור, ז.א. להיות יחד בתדר המתאים, כדי שתהיה התקשרות, כך האדם צריך להיות בתהודה עם הבריאה כדי להתחבר למהויות.

כמו שצריך להדליק (להפעיל) את מקלט הרדיו ולכוון אותו לתדר המתאים – מכשיר הרדיו אינו יכול לעשות זאת לבד – כך האדם צריך, מתוך בחירה חופשית והחלטה מודעת, לכוון את עצמו בתדר המתאים אל הבריאה כדי להתחבר לאיכויות ולמהויות.

למשל, כאשר יושבים מסביב לשולחן האוכל ומודים על כל אשר נהנים ממנו – זו הזמנה של הכרת תודה. או, כאשר אדם צריך לעשות מעשה חריג, נועז אך הכרחי, הוא מזמן לעצמו אומץ. כך אנשים מזמנים לעצמם חמלה, ענווה, שמחה, אהבה, ואינספור דוגמאות אחרות.

תפילה היא דרך ידועה ומוכרת להזמנת איכויות. גם מדיטציות.

למידה מאפשרת להעמיק אל תוך הבריאה בהזמנת איכויות.

אדם המזמין לעצמו הכרת תודה ומביא אותה לידי ביטוי – הוא מחזק בכך את הענן של הכרת תודה. האיכות מתעצמת והבריאה נהית עשירה יותר.

 

שאלה שנשאלה כבר לפני הרבה דורות : האם האיכויות הן קבועות ונצחיות ? ה"אידיאות" שאפלטון דיבר עליהן הן האיכויות, המהויות. הוא באמת חשב שהן קבועות, נצחיות, בלתי-משתנות, וזה גם מאוד התאים לדפוסי החשיבה של הפילוסופיה היוונית. אני חושב שהתמונה יותר מורכבת, ומאוד דינמית : מצד אחד – כן, במובן מסוים הנשען על המאפיינים של המהויות, הנשארים בעקרון כמות שהם. מצד שני – לא, כיוון שכל פעולה אנושית המשתמשת באיכות-מהות כזו או אחרת מוסיפה לאיכות, מעשירה אותה, ובכך גם משנה אותה.

במובן מסוים, כמו אש – האש היא אחת, אך צורתה (צורת הלהבה) משתנה כל הזמן.

 😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

סיפור הבריאה

אני מבקש להביא כאן את סיפור הבריאה המוכר מתחילת ספר בראשית בפרשנות שונה מהמקובל. בראיית התנ"ך כטקסט שבא להנחות את התפתחות המוסרי שבאדם, אפשר לראות את סיפור הבריאה התנכי, גם אם נתיחס אליו כאלגוריה או מטפורה, כמקור שאפשר ללמוד ממנו על הופעת החוש המוסרי באדם.

בריאת הטבע ובריאת האדם
מאוד חביבה עלי התפיסה שאומרת שאלוהים ביקש להכיר את עצמו, את יכולותיו, ולכן הוציא מתוך עצמו ונתן אפשרות לבריאה להיברא. הבריאה היא שיקוף של האלוהים – "בצלמנו ובדמותנו", כמו שראי (אספקלריה) מחזיר לנו את דמותנו, כך הבריאה כולה משקפת לאלוהים את דמותו.

תפיסה מזווית מעט שונה, כבקבלה, רואה את האלוהים כמכיר שיש בו שפע לתת, שפע שבמונחים שלנו הוא בוודאי אינסופי, והוא ביקש להשפיע, לחלוק מתוך השפע הזה, להוציאו מן הכוח אל הפועל ולתת לו את הביטויים האפשריים. כך וגם כך, אפשר לראות את הבריאה כגילוי הפוטנציאל של הבורא.

מהי הבריאה? חיים, מכל מיני צורות וסוגים. אלוהים ברא כוכבים בכל מיני גדלים והרכבים וצירופים, וקבע בהם כל מיני תנאי חיים. בתחילה ברא צורות חיים מאוד פשוטות. המוצלחות מתוכן ביקשו להתפתח, וכך החלו להווצר צורות חיים יותר ויותר מורכבות, עד שנוצרו צורות חיים מאוד מורכבות, גם כאלה שיש להן היכולת להתאים את עצמן לתנאים סביבתיים משתנים.

כך יצר הבורא עולם ומלואו, ומילא את כולו. הוא אינסופי, נוכח בכל. נוכחותו ממלאה כל חלל וכל פינה אפשרית במידה הרבה ביותר שהוא יכול.

זה תואם לתפיסה הפנתאיסטית – אלוהים נוכח בכול. זהו הטבע – אלוהים נוכח בכל היבט של הטבע, הן הדומם והן האורגני.

הקבלה מתארת את תהליך הבריאה כ"צמצום" – אלוהים השאיר חלל ריק במרכז קיומו (כמובן, מדובר במרכז מטפורי ולא מרחבי או פיסי, גשמי) ובו התרחשה הבריאה, כך שאלוהים נשאר כמקיף את הבריאה. אפשר גם לדמיין תמונה הפוכה – אלוהים צמצם עצמו למרכז, והבריאה התרחשה סביבו.

הטבע שאלוהים יצר אמנם שיקף את יכולת היצירה שלו, אך עדיין משהו היה חסר – הטבע כולו פועל על פי התבניות שאלוהים טבע בו, ואין בו יצירה עצמאית החורגת מתבניות אלה, הקוראת עליהן תגר. החיים שהוא יצר הם מושלמים, מצייתים לכל חוקי הטבע, אך הם חסרו דבר מהותי – את היכולת לחדש, את היכולת לברוא, את היכולת להמציא וליצור דברים חדשים שלא היו קיימים קודם; וכל אלה הן כמובן תכונות שמאפיינות ומיחדות את אלוהים. אז הבין אלוהים, שכדי להכיר את עצמו באופן מלא הוא צריך לאפשר חיים שיש להם יכולת של בריאה ויצירה. וכך יצר אלוהים את בני-האדם, בצלמו ובדמותו – "בצלם אלוהים" – עם יכולת של בריאה ויצירה, והזמין אותם להשתתף עימו במעשה הבריאה, בחיים של חדווה ויצירה.

סיפור גן-העדן – הופעת החוש המוסרי

למיטב הבנתי, סיפור גן-עדן מתאר מצב או שלב מוקדם בהתפתחות האנושית, בו בני-האדם היו עדיין במלואם חלק מהטבע, אך הבריאה יצרה עבורם את מה שכנראה נחשב כתנאים הטובים ביותר לבריאה ויצירה. הם שוכנו ב'גן הגדול בעדן', כנראה מתוך מחשבה שבתנאים האלה, עם כל העצים עם הפירות הכי טעימים, יוכלו בני-האדם, נטולי דאגות פרנסה, להקדיש את זמנם ומרצם לבריאה ויצירה.

מה שקרה בפועל הוא שבני-האדם אמנם נהנו מאוד מהפירות שבגן, נהנו לפגוש וללטף את בעלי החיים השונים שחיו שם, אך כלל לא מיהרו לברוא וליצור. נראה שכל עוד נוכחותו של הבורא ממלאה עולם ומלואו, בני-האדם מרגישים אפסיים אל מול אינסופיותו ומוחלטותו של אלוהים והם לא מרגישים את ההזמנה לברוא וליצור, לא מרגישים שיש להם בכלל מקום לכך. להיפך – הם אינם מרגישים שונים מבעלי החיים אשר נוכחותו הממלאת-כל של אלוהים מנחה אותם בפועלם ובהתנהלותם בכל זמן ובכל מצב. כדי שבני-האדם יוכלו לברוא וליצור הם חייבים להרגיש חופשיים – חופשיים באמת.

אז הגיע אלוהים להחלטה גורלית – כדי לאפשר לבני-האדם לחוש ולממש את ההזמנה לשיתוף בבריאה וביצירה, הוא יצמצם את עצמו בתודעתם של בני-האדם וישאיר להם שם מרחב חופשי שבו הם יוכלו להרגיש ריבונים לעצמם, ללא נוכחותו של אלוהים.

כך נוצר בבריאה מרחב שאלוהים לא נוכח בו. במרחב זה יש לבני-האדם חופש בחירה. זה אינו מרחב גיאוגרפי, שמזוהה ע"י קו שתוחם אותו. זה מרחב שנמצא בתודעה ובלב – מרכז הרגש – של בני-האדם. והחופש הוא לבחור בין 'טוב' ו'רע'.

ואיך הביא אלוהים לידיעתם של בני-האדם את המרחב הזה שפתח בפניהם?

דבר ראשון שמאפיין ומייחד חיים של בריאה ויצירה הוא תחושה של חוסר – תחושה של אי-שלמות, של צורך במשהו שישלים את החסר, של חלל שצריך למלא אותו. צמצום הנוכחות האלוהית אמנם יצר חלל כזה, אך כדי ליצור, בני-האדם צריכים להרגיש מאותגרים. לשם-כך נטע אלוהים בגן עץ חדש, את 'עץ-הדעת', ואמר לבני-האדם שאם יאכלו מפרי העץ הזה הם ימותו. עצם הצגת הדברים היתה מאתגרת – הרי אלוהים ודאי אינו רוצה שבני-האדם, שהוא רק ברא כעת כדי שיהיו שותפים עימו בבריאה ויצירה, ימותו. ואם היה רוצה שלא יאכלו ממנו, היה פשוט יכול למנוע מהם את אכילת פרי העץ הזה. מכאן, שכוונתו היתה שונה – הוא ביקש להמחיש לבני-האדם שכעת יש להם מרחב תודעתי פנימי של בחירה חופשית. אלו אינן בחירות פשוטות וקלות, אלא בחירות מאוד משמעותיות שיכולות לשנות את מצבו ומעמדו של האדם; אבל הבחירה היא בידיהם, שלהם.

מאחר ואלוהים אינו יכול לבוא לבני-האדם ולאתגר אותם במפורש באכילת הפרי – הרי הוא, לכאורה, אסר זאת עליהם – עשה זאת בשמו הנחש. הוא עודד את בני האדם לאכול מפרי עץ-הדעת, ובאוכלם את הפרי "נפקחו עיניהם" להבין שיש בעולם 'טוב' ו'רע'. את אלה כמו את אלה, גם את ה'טוב' וגם את ה'רע', הם יפגשו במרחב הבחירה החופשית הפנימי שלהם.

זו גם הפעם הראשונה בו מוזכרת תחושת הבושה, עם הצורך להסתיר ולהסתתר שבעקבותיה. בחווית הבושה חוו בני-האדם את המתח שבין 'טוב' ו'רע', בין איך 'נכון' (לנהוג) ל'לא-נכון'.

כך קיבלו בני-האדם את הידיעה, את ההכרה, בדבר קיומם של 'טוב' ו'רע'. אולם ידיעה זו היתה בבחינת כלי ריק – לא היו בה הקריטריונים, אמות המידה, להבחנה בין 'טוב' ו-'רע'; משום שאם יינתנו לבני-האדם קריטריונים אלה הרי ששוב יימלא החלל שנוצר בצמצום האלוהי, שהרי ידיעת והכרת ההבחנה בין 'טוב' ו'רע' היא חלק מהנוכחות האלוהית, ושוב יימנע מבני-האדם החופש ההכרחי לבריאה ויצירה. בסיפור המקראי זהו ענין 'עץ החיים' – אם בני-האדם ידעו מראש להבחין בין 'טוב' ו'רע' יהיה ברשותם הידע המוחלט, המלא, האינסופי, ולא יהיה לפניהם שום אתגר לבריאה ויצירה.

כנאמר במקום אחר בתורה

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע ... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל)

כדי לבחור בחיים צריך לדעת את ההבחנה בין 'טוב' ו'רע'. לכן נמנע מבני-האדם לאכול מפרי 'עץ החיים', ובמקום זאת הם הוצאו מ'גן-העדן' אל 'העולם הגדול', עם מרחב תודעתי שאלוהים לא נוכח בו. במרחב זה אלוהים, הבריאה, מאפשרים לבני האדם את חופש הבחירה כדי שיוכלו ללמוד, מתוך התנסות מודעת, מה 'טוב'; כדי שבני-האדם יוכלו להכיר איך נכון לפעול כחלק מהבריאה.

לכן אנו נולדים עם מעין ידיעה, מעין הכרה, שיש 'טוב' ו-'רע', אבל ללא הקריטריונים, ללא אמות המידה, להבחנה בין 'טוב' ו-'רע'. אנו נולדים עם כלי ריק – הכלי הוא 'ההבחנה בין טוב ורע', או 'ידיעת והכרת ההבחנה בין טוב ורע', והמשימה שלנו בחיינו היא למלא אותו בתוכן. כמו שאנו נולדים עם כלי ריק ללימוד שפה – כלי המאפשר לנו ללמוד שפה, אבל אין בו את ידיעת השפה עצמה. התוכן של הכלי הזה, אותו אנו ממלאים במהלך חיינו, הוא 'החוש המוסרי'.

מסע החיים – התנסות ולמידה

וכך יצאו בני-האדם מ'גן-העדן' אל 'העולם הגדול', כשהמשימה היא – ללמוד להבחין בין 'טוב' ו'רע', בבריאה ויצירה שבאות מהביקוש אחר 'טוב' ודחיית ה'רע' – כדברי משה במעין "ברכת הדרך" לעם-ישראל,

אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ (דברים ל)

בחירה ב'טוב' היא כבחירה בחיים, ברמה של הערכים שהבריאה מכוונת אליהם, כדברי תהילים:

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים לד)

כאשר אני מתמודד עם שאלות "איך נכון?" "מה נכון?"; כאשר אני מתלבט ומתחבט מתוך רצון לדעת את הדרך הנכונה כי אני רוצה שדרכי תהא נכונה עפ"י דרך הבריאה, בהתאמה עם דרך הבריאה, ואני מנסה וטועה, ומנסה שוב ושוב עד אשר אני מגלה את הדרך הנכונה, רק אז אני עולה על מה שנקרא "שביל הזהב" או "דרך המלך", שהיא בעצם דרך הבריאה (או דרך האלוהים). זו התנסות שהיא ייחודית לבני-האדם – מותר האדם מכל צורות החיים האחרות. רק כך רוכש האדם את הידע, הידיעה, ההבנה, התובנה, הבינה, הייחודיים להיותו אדם.

חופש הבחירה ניתן לבני-האדם כדי שיוכלו ללמוד. כדי שאדם יוכל באמת ללמוד ולהתפתח הוא צריך לעשות, להעז, לנסות ולהתנסות, ולהיות מוכן לטעויות כי מטעויות לומדים. "מי שלא עושה לא טועה ומי שלא טועה לא לומד", אומר הפתגם העממי. כדי שאדם יוכל ללמוד הוא צריך שיהיה לו המקום, המרחב, לנסות מתוך עצמו, להתנסות, לטעות, וללמוד מטעויותיו שלו. זה נקרא "לתת מרחב למידה".

כך שיחד עם חופש הבחירה ניתן לאדם גם המקום לשגות ולטעות. אז אנחנו רואים מסביבנו עולם מלא טעויות, שלכולן ניתנה לגיטימציה ע"י הבריאה. האם אלוהים טעה בזה שנתן לנו את חופש הבחירה? לא ולא, משום שחופש הבחירה, היכולת ללמוד ולהתפתח, הם לב המהות של הקיום האנושי שלנו.

החיבור שלנו לבריאה הוא דרך עולמנו הפנימי, כאשר אנו מבקשים לשמוע את קול הבריאה, ואנחנו פונים אליה דרך תודעתנו. לפעמים אנו פונים בשאלה, או בבקשת עזרה, ונדמה לנו שאנחנו לבד, שאין עונה. זה המרחב שבו הבריאה מצמצמת את עצמה כדי לאפשר לנו את מרחב הלמידה, מרחב ההתנסות, הניסוי והתהיה/טעיה/תעיה; אך גם במצבים אלה, אולי בפרט במצבים כאלה, האנרגיה הקוסמית, "אור הבריאה", זמינה לנו, אם רק נבקש להיעזר ולהשתמש בה. בבריאה יש מעין 'בנק' של איכויות, המשמשות מזון לנשמה, ואנו יכולים להתחבר ל'בנק' זה.

לדוגמא, איכות כמו 'ענווה' היא ייחודית לאדם, כי כדי לרכוש אותה אדם צריך להכיר במגבלותיו, אך לא להיות מוגבל על-ידיהם.

בני ובנות האדם משקפים את יכולת הבריאה והיצירה כי יש להם את אפשרות הבחירה, וע"י בריאה ויצירת חדש הם מרחיבים את הבריאה.

הצמצום

מהו הצמצום? עקב הצמצום נוצר מרחב שאלוהים לא שולט בו. מה שאנו קוראים "הטבע" – עולם הדומם, הצומח, בעלי-החיים (כולל הצדדים החייתיים באדם) – הוא נותר כולו במרחב שאלוהים שורה בו. הוא מחובר לאלוהים ב-100% ואין הוא מנותק כלל מהאלוהות. מכאן התחושה שהטבע, בפרט בעלי-החיים, הם אחד עם האלוהים, שלמים, מושלמים, ודבר לא חסר להם מבחינת הבריאה. גם חלק הטבע באדם – החלק השייך לעולם הדומם, צומח ובעלי-החיים – הוא אחד עם האלוהים, עם הבריאה.

במרחב הצמצום, שהוא ייחודי לבני-האדם, יש לאדם בחירה חופשית, ללא התערבות אלוהית. זה החופש שניתן לאדם לבחור את אופן ודרכי התנהגותו. בהיותו נברא 'בצלם אלוהים', יש באדם ניצוץ אלוהי – זיקה = זיק + ה – המניע אותנו להתחבר חזרה אל הבריאה. קיבלנו את הניצוץ האלוהי כדי שנוכל לפעול במרחב הצמצום כדי להתחבר באופן מודע לבריאה, לחזור ולהיות אחד/אחת עם הבריאה בדרך של בריאה ויצירה.

מוכרת אימרה של חז"ל: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". הבריאה יכולה לעזור בכול מלבד בכוונה להתחבר אליה. התחברות לבריאה יכולה לבוא רק מתוך בחירה חופשית, אוטנטית, מתוך עולמו הפנימי של האדם.

רעיון הצמצום הוא גם אחד היסודות בתורת הקבלה. הבורא בהיותו אינסופי הוא נוכח בכל, וכל עוד הוא מילא בשלמותו את הכול לא היה מקום לשום דבר נוסף. לכן חייב היה הבורא לצמצם את עצמו כדי לתת מקום לדברים נוספים, למציאות נוספת. ע"י הצמצום נוצרה מציאות בלתי שלמה במקום המציאות השלמה שהיתה קודם הצמצום, ובמובן מסוים משימתם של בני-האדם היא להביא להשלמתה מחדש.

הצמצום הוא בעצם ויתור מודע על שליטה. בהיותנו ברואים "בצלם אלוהים" זה גם המסר עבורנו: מילדותו אדם מבקש להשיג שליטה על המעגל המירבי שחייו יכולים לתפוס – להרחיב, ככל שיכול, את תחום השליטה שלו. כל עוד הוא ילד שלב כזה, השגת שליטה כזו, הם הכרחיים. אך בשלב מסוים עולה בו (לפחות צריכה לעלות) ההבנה כי הדרך להגדיל את המעגלים שלו אינה על-ידי השגת שליטה אלא ע"י איפשור – כאן עולה העקרון של "חיה ותן לחיות". האדם מגביל, מתוך בחירה ובצורה מודעת, את עצמו ואת תחומי השליטה שלו, את מידת השליטה שלו, בכדי לאפשר למעגלים חדשים, לחיים חדשים, להתפתח; חיים חדשים אשר לא היו יכולים להתפתח אם האדם היה ממשיך לדרוש לעצמו שליטה מוחלטת בהם (כמו שלאם אין אפשרות לשלוט בהתפתחות העובר בקרבה – היא יכולה רק לסייע או לעכב). הדרך האפשרית לו לאדם ליהנות, להפיק תועלת, להתעשר, מן המעגלים אשר נפתחו ע"י הצמצום אינה בדרך של רכושנות אלא בדרך של שותפות.

תמונת מצב

.. וכך יצאו בני-האדם מ'גן-העדן' אל 'העולם הגדול', והתחילו ליצור ולברוא. פעולות היצירה והבריאה הראשונות היו ככל הנראה בתחום החקלאות: בתחילה, כך מספרים הפרה-היסטוריונים, בני-האדם היו מאורגנים בחבורות קטנות של ציידים ולקטים, אשר בשלב מסוים החלו להחליף את הליקוט בגידול תבואות אדמה ועץ ואת הצייד בגידול בעלי-חיים.

בהמשך הם למדו ליצור כל מיני כלים, גם כלי נגינה; המציאו את הגלגל, את המכונית, את המטוס, את תחנת-החלל; ופיתחו ומפתחים טכנולוגיות בקצב גובר והולך. אלא שכל הטכנולוגיות האלה נועדו, במקרה הטוב, לשפר את הרווחה החומרית של בני-האדם.

למיטב הבנתי, לא לכך כיוונה הבריאה כאשר יצרה עבורנו את מרחב חופש הבחירה ..

אז מה, בעצם, מבקשים מאיתנו אלוהים והבריאה?

.. שנתרום את חלקנו ביקום, בבריאה וביצירה..

.. שנבין שלא באנו לכדור-הארץ כדי לזלול ולסבוא מהשפע שהבריאה מעניקה, אלא כדי להיות שותפים, עם זכויות אך לא פחות מכך עם חובות ומחויבויות ..

איך עושים את זה?

בכל מיני דרכים, כל אחד/ת על פי מה שמתאים להם:

ע"י ביקוש אחר מענה לשאלות כמו "מה התפקיד שלי? מה אני עושה כאן בכדה"א? מה אני אמור/ה לעשות? מה החיים שלי, הבריאה, אלוהים, מבקשים ממני?"

"דע את עצמך" ו"דע את העולם בו אתה מוצא את עצמך"

קשב פנימי לעצמנו, קשב לאחרים, יישום ומימוש תשובות שאנו מקבלים באופן כזה

לפני כמה אלפי שנים נשלחו אל האנושות שליחים, אנשים מיוחדים – אברהם, משה, גוטאמה בודהא, לאו-דזה, ישו, מוחמד – לעורר את בני-האדם ולהביא לאנושות, אל תוך הסביבה בה פעלו, את דבר האלוהים והבריאה. אולם, זו זכותו הטבעית של כל אדם לקיים קשר ישיר, דו-שיח בלתי-אמצעי, עם אלוהים והבריאה. אני מאמין שאנו נמצאים כעת על סיפה של תקופה שבה האפשרות לקשר ישיר כזה תפתח לכלל בניהם ובנותיהם של אדם וחווה. סימנים לכך מתחילים להיראות ולהיגלות יותר ויותר.

זה כמובן לא יהיה מיידי, ויהיה צורך בהרבה מאוד למידה של דרכי ההתקשרות עם אלוהים והבריאה. זה קורא לפיתוח של מדע חדש, מדע שעדיין לא קיים – המדע של התקשורת האנושית עם הבריאה, והוא, למיטב הבנתי, בהחלט בתחום הבריאה והיצירה שנוצר עבור האדם.

סיכום

• אלוהים והבריאה מזמינים אותנו בני-האדם לקחת חלק בבריאה ויצירה חדשה
• תנאי הכרחי לבריאה ויצירה הוא בחירה חופשית. לשם כך איפשרו אלוהים/הבריאה בתוך התודעה האנושית מרחב של בחירה חופשית. במרחב זה החיבור לאלוהים הוא בגדר אפשרות (פוטנציאל) בלבד; הנוכחות האלוהית היא שם בגדר פוטנציאל בלבד, ולכן אינה מחייבת שם. אנחנו חופשיים שם לבחור באיזה כיוון ש"בא לנו"
• כדי להביא לידי ביטוי את הבחירה החופשית, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו "מה החיים/אלוהים/הבריאה מבקשים ממני?" התשובה היא כמובן ייחודית לכל אחד ואחת
• הבחירות שלנו מביאות לידי ביטוי את הערכים שלנו
• אנחנו צריכים להתנסות, לנסות, לחוות וגם לטעות (וגם לתעות ולתהות) כדי ללמוד להבחין בין 'טוב' ו'רע', כדי לכוון לפי זה את הבחירות שלנו
• ע"י התנסות וניסוי וטעיה/תעיה/תהיה אנו לומדים, ולפי זה משפרים ומעדנים את הערכים שלנו ואת הבחירות שלנו

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות