פוסט מוצג

אדם ובריאה

  אנחנו, בני-האדם, הננו ישויות חוץ-פלנטריות, שבאים לכדה"א ומקבלים גוף כדי שבתקופת החיים פה נקיים התפתחות ולמידה. הלמידה מתאפשרת כאשר אנ...

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת השבוע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת השבוע. הצג את כל הרשומות

אהיה אשר אהיה – התבוננות פנימית ומבט לעתיד


מאמר זה מזמין להתבוננות פנימית תוך מבט לעתיד. נקודת הפתיחה – כפתיחה בלבד – היא האירוע המקראי המכונן של משה הפוגש בסנה הבוער, אך המשמעות והיישום פתוחים ומכוונים לכל בני-האדם באשר הם.

"אהיה אשר אהיה" הוא הצהרה אלוהית שניתנה במעמד המפגש של משה עם האש שבסנה. כיוון שהאדם נוצר בצלם אלוהים, יש מקום לשאול מה משמעות הצהרה זו בחיי האדם.

"אהיה" הוא בלשון עתיד, ובכך מבטא את חופש הבחירה, את יכולת ההתחדשות, את ההזדמנויות החדשות העשויות להפתח בכל יום מחדש.

בשפות האירופאיות המשפט מתורגם ל-"הנני אשר הנני". "הנני" הוא בלשון הווה, וניתן להבינו כמתאר מצב קיים, בעוד ש"אהיה" מבטא פוטנציאל לעתיד. "אהיה" נולד מתוך "הנני" – אפשר לראות את "הנני" כמתאר אלמנט נקבי ואת "אהיה" כמתאר אלמנט זכרי. בתהליך התפתחות אורגני שניהם תלויים זה בזה והאחד אינו יכול להתקיים ללא משנהו.

 

מבוא

הסיפור המקראי מוכר, קרוב לודאי, לכולם: משה רועה במדבר את צאן יתרו, כשלפתע הוא רואה מרחוק מראה מוזר, שמעולם לא ראה כמוהו – אש בוערת בתוך שיח, אבל נראה שהשיח כלל לא נפגע מהאש. אם משה היה מתעלם מהמראה, ודוחה אותו כ"לא שווה התיחסות", אז כל ההיסטוריה היהודית והאנושית היתה נראית כנראה אחרת, אבל משה היה סקרן, והתקרב לראות. הפתעתו היתה ודאי רבה כאשר שמע לפתע קול האומר לו "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא". משה ודאי ידע, כמו שאנו יודעים היום, שכדי להרגיש מחוברים לאדמה, לטבע, לארץ, נדרש מגע בלתי-אמצעי, הליכה יחפה, והוא משיל את סנדליו. ואז מגיעה ההפתעה הגדולה ביותר – הוא מתבשר שמוטלת עליו שליחות לשחרר ולהוציא את בני-ישראל ממצרים. משה מנסה להיחלץ מהשליחות הבלתי-צפויה כזו, אך לבסוף (בנקודה הזו הסיפור המקראי מאוד מצמצם) הוא מתרצה. אבל משה מכיר את נפש האדם, ובפרט את הנפש היהודית והישראלית, עקשנים וקשי עורף, דעתנים וקטני-אמונה, ואומר לאלוהים: "הם לא יאמינו לי. הם ירצו לדעת מי אתה בדיוק, מה אתה בדיוק, לפני שיסכימו לשמוע וללכת איתי", וכדברי המקור:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.

וכאן מגיעה התשובה הבלתי-צפויה: במקורות אחרים במקרא אלוהים מזהה או מאפין את עצמו בכל מיני דרכים, כמו ".. אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים." אבל כאן התשובה הפוכה בדיוק:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"

והוא חוזר ומדגיש:

"כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם."

אלוהים אומר כאן למשה: "אתם מבקשים שאזהה את עצמי עפ"י דברים המוכרים לכם. תשובתי היא: אל תתייגו אותי. אינני דומה לאף אחד מהדברים – האלוהויות – המוכרים לכם."

כשאלוהים מצהיר "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – ניתן להבין זאת כאומר ".. אינני אומר מה אהיה או איך אהיה, אלא (רק, פשוט) שאהיה שם עמכם – נוכחותי תהיה שם .. מאחר ומדובר בעתיד אינני מתחייב מראש איזו צורה תלבש נוכחותי, אך אני מבטיח שאהיה שם .. אינני מתחייב להופיע באופן שבו אתם כבר מכירים אותי, אלא להיפך – יש לי החופש לבחור איך תופיע נוכחותי .."
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – משתמע שלא ניתן לדעת כרגע איך תהיה הנוכחות האלוהית, אך מבטיח שנוכחותו תהיה שם והיא תופיע על-פי הצורך. התחייבות לאופן הופעה מסוים היא כובלת, ודווקא העדר ההתחייבות לאופן ההופעה הוא היוצר את החופש להופעה עפ"י הצורך.

 

ההצהרה האלוהית במשמעות האנושית

ההצהרה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" והכינוי "אֶהְיֶה" מיוחסים לאלוהים. האם, ובאיזו מידה, יש להם משמעות גם עבור האדם?

נאמר שהאדם נברא בצלם אלוהים, כך שבמובנים מסוימים, לפחות, אמור להיות הדהוד בין האדם לבין תכונות האלוהים, ולכן השאלה מה משמעות ההצהרה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" עבור האדם היא בהחלט רלוונטית. מצד שני, גם אם הקורא אינו מרגיש חיבור לייחוס האלוהי, עדיין, כמו שיובהר להלן, עשויה המשמעות להיות רבה עבורו באותה המידה.

איך אנחנו רואים את החיים שלנו כבני-אדם? אמנם המשפטים האלה מדברים על האלוהים ועל איך האלוהים מציג את עצמו, אך כמובן זה מבעד ובאמצעות התפיסה האנושית והמשפטים האלה גם מייצגים את הדרך בה אנשים יכולים לראות את עצמם ואת החיים שלהם:

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – המשמעות לאדם היא "אני יכול להיות" בלי להגביל מראש ובלי להתחייב.

אֶהְיֶה – בלשון עתיד – גם האדם יכול לומר, לעצמו ועל עצמו, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", ולאפשר לעצמו להפתח להזדמנויות חדשות – הרי זו הלידה מחדש.

"אֶהְיֶה" – משמעו העתיד פתוח, אפשרויות פתוחות, הזדמנויות חדשות. העתיד כמובן אינו ידוע, העתיד כולו שרוי באי-ודאות, אך כאשר האפשרויות פתוחות והחופש קיים אז יכול האדם להביא אל חייו יכולות חדשות, איכויות חדשות – יצירה. אז יש תקווה – אי-הודאות פותחת פתח לתקווה.

החידוש, היצירה, מביאים איתם רעננות. כמו שאנו מבקשים שהמזון שאנו אוכלים יהיה טרי ורענן, כך אנו מבקשים שגם החוויות שלנו, שהן הבסיס למזון הרוחני שלנו – רגשי ומנטלי, תהיינה רעננות וטריות. חוויה שחווינו לפני שנה היא רק בגדר נוסטלגיה, אך איננו יכולים לחוות היום את הרעננות והחידוש שחווינו בה לפני שנה.

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הוא קוד נהדר להתפתחות האנושית, כי הוא נותן לאדם, שנברא בצלם אלוהים, את האפשרות להברא כל פעם מחדש, אבל זה תלוי באופן שבו האדם רואה את עצמו. אלוהים ברא את האדם פעם אחת; כעת זה תלוי באדם אם הוא מבקש להברא שוב, להתחדש. מאין התקווה? היקום משגר כל הזמן לעברנו אנרגיות, שאם רק נרצה להשתמש בהן הן מזומנות ומוכנות לנו ועומדות לרשותנו, רק שנרצה להשתמש בהן .. זו איננה אמונה חסרת בסיס, אלא ידיעה המתחזקת ככל שאנו מתנסים בכך יותר ויותר ..

לכל אדם יש הרשות, והזכות, לחשוב על עצמו אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

שואלים ילדים, צעירים מתבגרים: "מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?" ומכוונים אותם לתשובות כמו "רופא", "עורך-דין", "איש היי-טק", "מאלף חיות" וכיו"ב, שהן תשובות ממסגרות, מקבעות. מה רע בלרצות להיות "בן-אדם", כשכל האפשרויות פתוחות? לממש, בצורה הרחבה ביותר האפשרית, את הפוטנציאל האנושי שבי?

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הוא גם קוד נהדר ליחסים בין-אישיים, כאשר הוא הופך ל- "תִּהְיֵה אֲשֶׁר תִּהְיֵה" או "תִּהְיִי אֲשֶׁר תִּהְיִי" (בגוף שני). כי זה אומר שאני מכבד את האחר, את הזולת, בכל דרך בה הם בוחרים להיות.

 

בשפות אירופאיות – הנני אשר הנני

התרגומים הראשונים לתנ"ך לשפות אירופאיות נעשו ליוונית וללטינית, והנה, במהלך התרגום נהפכה המשמעות האמורה במשפט. התרגום ליוונית אומר "ego eimi ho on" והתרגום ללטינית "ego sum qui sum", שניהם, בתרגום חוזר לעברית, במשמעות של: "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – בלשון הווה ולא בלשון עתיד.

היפוך משמעות זה עבר אח"כ לתרגומים לשפות האירופאיות האחרות. כך, למשל, בתרגום התורה לאנגלית אנו מוצאים I am that I am; בספרדית yo soy el que soy ובתרגום לצרפתית je suis celui qui suis.

כלומר, בכולן "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – כאמור בלשון הווה ולא בלשון עתיד.

"הִנֵּנִי" – הנה אני – ניתן להבנה כ"הנה אנכי נוכח כאן במלוא עוצמתי, במלוא חוזקותי". כמו ב"הנני מוכן ומזומן ..". אולם – מדבר רק על מצב הווה. אין שום התיחסות לעתיד.

תרגום מדויק לשפות האירופיות היה צריך להיות, למשל באנגלית, I will be that I will be , ובהתאם גם בשפות אחרות.

 

"הִנֵּנִי" ו- "אֶהְיֶה"

השינוי מ"אֶהְיֶה" ל-"הִנֵּנִי" איננו רק שינוי דקדוקי בזמן הפועל, אלא היפוך בתפיסה העומדת מאחרי הביטוי כולו.

"הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – מדבר על נוכחות קבועה, בעלת אופי מוגדר ואיננו משתנה. התרגום לשפות האירופאיות נגזר כאמור מהתרגומים ליוונית ולטינית, וניתן לראותו כביטוי של התפיסה היוונית הקלאסית של יקום נצחי, קבוע, בלתי משתנה, שאין בו בריאה או יצירה אלא לכל היותר חילופי הופעה.

"הִנֵּנִי" – אם כל מה שיש זה רק מה שיש בהווה (גם אם הוא עוצמתי, עשיר ונעלה מאוד) אז העתיד סגור, מוגבל, מוגדר, מוכתב על-ידי מה שכבר קיים כיום; אין מקום לשינוי.

"הִנֵּנִי" ללא "אֶהְיֶה" – משמעו שמה שהיה הוא שיהיה ואין תקוה לעתיד שיש בו חדש. העתיד הוא אז אי-ודאות שמייאשת ומפחידה. ללא ראיית העתיד כהזדמנות להתחדשות, אנשים מבקשים להשען רק על המוּכר אך זו אשליה כי בפועל העתיד בלתי-ידוע; והתפכחות מאשליה זו, כי באמת אי-אפשר להשען על העבר, על מה שמוכר, מביאה לייאוש. וכך, אנשים מדלגים מייאוש לפנטזיות על עתיד ורוד שגם הן מתגלות כאשליות ואז שוקעים עוד יותר בייאוש.

האם כאדם אני קבוע ובלתי-משתנה? לצערי הרבה מאוד אנשים רואים את עצמם כך, וגם החברה ברובה רואה את האנשים בצורה מקובעת.

האם אני יכול לראות את החיים שלי כנוכחות הלובשת צורה ופושטת צורה? כנוכחות שיש לה החופש להופיע, להביע את עצמה, בכל דרך שתמצא לנכון? האם הנוכחות שלי צריכה להיות מוגבלת, כבולה, חסומה, ע"י העבר, ע"י מה שכבר היה? האם צריך לאפשר לעבר לחנוק את חופש הביטוי של הנוכחות שלי?

האמנם "אין חדש תחת השמש" כפי שכתב קהלת הזקן? או אולי "יש חדש תחת השמש", וכל יום הוא יום חדש המביא עימו הזדמנויות חדשות?

שני המשפטים האלה מייצגים שתי תפיסות מנוגדות, בהן אנשים יכולים לראות את עצמם ואת החיים שלהם: 

  • המבקש ודאות עשוי לפנות ל- "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי", המציע, לפחות לכאורה, מעין ודאות, במידה שבה אני מכיר מי ומה "הִנֵּנִי"
  • "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" מבטיח אי-ודאות. ניתן לומר שמשפט זה מציע את הודאות שבאי-הודאות, משום שאיש אינו יודע מה ילד יום ומה יתבקש. כפי שיונתן זקס כתב, צריך אומץ כדי לחיות, מתוך מודעות והכרה, באי-ודאות זאת: "אמונה היא באומץ לחיות באי-ודאות".

"הִנֵּנִי" ו-"אֶהְיֶה" זקוקים זה לזה – "אֶהְיֶה" נולד מתוך "הִנֵּנִי", "אֶהְיֶה" צריך ש-"הִנֵּנִי" יהיה קיים כדי להווצר. "אֶהְיֶה" אינו יכול להתקיים ללא "הִנֵּנִי". מצד שני, "הִנֵּנִי" ללא "אֶהְיֶה" באופק, בלי ההצעה, ההבטחה, התקוה, הידיעה, של אפשרות ההתחדשות הוא "הִנֵּנִי" אשר חסר לו הדהוד עם הבריאה; נדון לכליה, לאבדון.

לכן : "אֶהְיֶה" בונה את "הִנֵּנִי", שהופך לו לבית ולמצודה.

"אני" בונה את "עצמי", כתוצאה מחוויות החיים, עפ"י נסיון חיים מצטבר. זה דומה לאופן בניית שונית אלמוגים: ה"חומר" שה"אני" מפריש יוצר את המבנה שהוא ה"עצמי". ה"עצמי" הוא התבנית הנוצרת ע"י ה"אני". כמו בשונית האלמוגים, כדי לשרוד ה"אני" צריך "עצמי" שיאפשר לו לחיות בתוכו, שיגן עליו; אך באותה עת, המבנה של ה"עצמי" גם הופך למעין כלא.

"אֶהְיֶה" הוא היבט זכרי, "הִנֵּנִי" הוא היבט נקבי. לכן "הִנֵּנִי" ו-"אֶהְיֶה" הם כמו יין ו-ינג.

 

דטרמיניזם מול התפתחות בלתי-ידועה מראש

"אֶהְיֶה" ו- "הִנֵּנִי" מעמידים לכן, זו כנגד זו, שתי תפיסות מנוגדות. מצד אחד

  • "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – התפיסה היוונית-אירופאית – אלוהים כהוויה נצחית, קבועה ובלתי-משתנה. כך גם העולם קבוע, נצחי, בלתי-משתנה; הכל צפוי מראש; מה שבלתי צפוי נובע מהתנהלות אקראית, "גורל עיוור".
  • "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – זו תפיסת האלוהים של אריסטו – המניע הבלתי-מונע. זה אלוהים שפעל בעבר, עשה את שלו, הפעיל את המערכת והביא אותה לפעולה, וכעת המערכת ממשיכה מעצמה. כעת כל מה שהאלוהים יכול לעשות הוא רק לצפות בהתגלגלות של היקום קדימה.
  • לכן, גם אם היתה בריאה יש מאין שיצרה את העולם, אחריה יש דטרמיניזם – "הכל צפוי".

ומצד שני

  • "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – עולם מתפתח, בלתי-קבוע מראש, עם השתתפות אנושית פעילה ביצירה.
  • "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – זו תפיסה של אלוהים עתידי.

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" מבטא את התפיסה היהודית בה אלוהים מזמין את האדם להשתתף במעשה הבריאה והיצירה.

  

הִנֵּנִי ו-אֶהְיֶה וקריסת פונקצית הגל

"הִנֵּנִי" מייצג את הידוע, ה"עצמי", מה שכבר התגבש, התגשם והתממש.

"אֶהְיֶה" מייצג את הבלתי-ידוע, את האפשרויות השונות, הפוטנציאליות, שלכולן יש אפשרות להתגשם. 

על-פי האינטרפרטציה הנפוצה של תורת הקוואנטים, התפתחותה של מערכת פיסיקלית מתוארת ע"י פונקצית גל, המכילה את כל התוצאות האפשריות של התפתחות המערכת. כאשר מבוצעת מדידה על מערכת זו מתקבלת תוצאה אחת מתוך כלל התוצאות האפשריות. מצב זה מכונה "קריסת פונקצית הגל". לא ניתן לצפות מראש את תוצאת המדידה הזו כי זה מידע שאינו מצוי בפונקצית הגל, או בכל כלי פיסיקלי אחר. לא ניתן לחזות, על-סמך פונקצית הגל או על-סמך כל מידע אחר, את תוצאת המדידה באירוע ספציפי. המידע היחיד הכלול בהקשר זה בפונקצית הגל הוא ההסתברות, הסיכוי, לכך שתוצאה כזו או אחרת תתקבל.

"הִנֵּנִי" מתאים לבסיס שעליו בנויה פונקצית הגל.

"אֶהְיֶה" מתאים למגוון התוצאות האפשריות, העתידיות, של התפתחות מערכת פיסיקלית.


אשר?

מילת הקישור אֲשֶׁר מובנת ומתורגמת, בכל הדיון לעיל, במשמעות של מהות – בשפה מודרנית היינו אומרים 'אהיה מה שאהיה', 'הנני מה שאני'. לכן 'that' בתרגום לאנגלית.

אולם, הייתכן שיש למילה זו גם משמעויות נוספות בהקשר הנוכחי?

אחד השבטים, עפ"י שמות בני יעקב, הוא 'אשר'. בהטיה ללשון נקבה אנו יודעים ש'אשרה' היתה מושא פולחני אלילי בעולם הכנעני וגם בארץ-ישראל בתקופת בית ראשון, וידוע הצירוף 'יהוה ואשרתו' שנתגלה בכונתילת עג'רוד שבסיני ויש פרשנויות שונות באשר למשמעותו.

האם אֲשֶׁר זה בעצם שם עצם כשם השבט והיבט זכרי לשם האלה?

שאלה פתוחה ..

 

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות


 

לקריאה נוספת:

אלוף הר-אבן, אהיה אשר אהיה (הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"א 2001)

יונתן זקס, השותפות הגדולה (ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2013) בפרט פרק ג

 

פרשת "בְּרֵאשִׁית" – בראשית ברא – זכר ונקבה

 

מילת הפתיחה "בראשית" מכילה בתוכה את כל התורה כולה – את העקרון הבסיסי של הבריאה : כדי שתהיה יצירה צריך הגורם הזכרי (א-1) לבוא אל תוך הגורם הנקבי (ב-2). כאשר הגורם הנקבי קולט לתוכו את הגורם הזכרי ומכיל אותו יש הפריה ממנה נוצר החדש, השלישי.

האלמנט הנקבי והאלמנט הזכרי – בתהליך התפתחות אורגני שניהם זקוקים זה לזה כדי ליצור.

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א,א)

         זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א,כז)


השאלה העתיקה – מדוע מתחילה התורה ב-ב', שהיא האות השניה, ולא ב-א' האות הראשונה?

א' = אלף – מקורה במילה "אלוף" שהוא השור המנהיג את העדר, ההולך בראש. לכן, אמנם, המשמעות של א' היא "ראש", "מוביל", "מנהיג", מספר 1, זכרי, כלפי חוץ, וכיו"ב.

ב' = בית – כשמה כן היא, במשמעות של "בית", "מעון", "מקום המכיל אותנו, שומר עלינו, מגן עלינו, מאפשר לנו התפתחות", מספר 2, נקבי, כלפי פנים, וכיו"ב.

ואמנם,

בראשית = ב-ראש-ית

כך שהמילה "בראשית" עצמה מכילה את התובנה שתהליך הבריאה והיצירה צריך שה"ראש" – ה"אלף" – ה"מספר אחד" – הזכרי – ימצא את מקומו בתוך ה"בית" – ה"מספר שתים" – הנקבי – המכיל, הקולט.


כמובן שאנו מכירים את תהליך ההפריה הגופני, הביולוגי, שבו האמור בא לידי ביטוי בצורה ברורה. אך הכוונה כאן אינה להיבט הביולוגי המתקיים בכל עולם החי אלא דווקא להיבט הרוחני הבלעדי לעולם האנושי ומעליו.

בניגוד להיבט הביולוגי-גופני, היוצר בד"כ הבחנה מובהקת בין זכר ונקבה, בן ובת, איש ואישה, כאן הכוונה לכך שבכל אחד מאיתנו קיימים הן אלמנטים נקביים והן אלמנטים זכריים, ביחסים ובדגשים שונים.

שני הגורמים – הנקבי והזכרי – כשהם בנפרד – כ"א לחוד – הם עקרים. הפריה הדדית, ובריאה ויצירה כתוצאה מכך, יכולים להתרחש רק במפגש המתקיים בהתאם למהויותיהם. כמו שחץ (מספר אחד) צריך קשת שתמתח (ובכך תיצור מספר שתים) כדי להיירות, והוא צריך מטרה (עוד מספר שתים) כדי להביא לתוצאה (כלומר – החץ צריך לעבור מ"מספר שתים" ראשונה ל"מספר שתים" שניה. מזכיר משהו אצל בני-אדם?).



אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשוון ה'תשפ"א        אוקטובר 2020

פרשת "לֶךְ-לְךָ"


"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"

(בראשית י"ב, א')

זהו קול פנימי שקורא לנו לשנות כיוון, לנהוג שונה, לבקש תובנות חדשות, לצאת אל ארץ לא נודעת (מבחינה תודעתית); קורא לנו לחיות בצורה מודעת את העובדה שחיינו הם באי-ודאות מתמדת אך בכל רגע אפשר להתחיל מחדש; קורא לנו לקחת אחריות על חיינו בצורה המלאה ביותר.

הקול הפנימי קורא לנו לחרוג מהמסורת. מסורת היא אוסף של נוהגים, מנהגים, של הקהילה, המשפחה, שאליהן אנו נולדים ובהן אנו גדלים. הקהילה, המשפחה, מצפות שנמשיך בדרכן ונאמץ את הדפוסים והתובנות שנקבעו בהן. בתמורה הן מציעות קרקע וסביבה שהן לכאורה בטוחות – אבל רק לכאורה.

בעבר היה מתאים יותר לזרום עם המסורת – זה נוח ולא דורש מאמץ תודעתי – רגשי ומנטלי – מיוחד. אבל בתקופה האחרונה (זה התפתח בהדרגתיות במהלך 200 השנים האחרונות) זה פחות ופחות מתאים. כיום הקריאה היא לבחירה חופשית בחיים תודעתיים עצמאיים.


אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א    אוקטובר 2020

פרשת "נֹחַ" – האמנם "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"?


הנעורים מתחילים בסביבות גיל 11. לפני-כן יש ינקות, פעוטות, ילדות.

כשתינוק נולד הוא 100% תום. אין בו כלל רוע. הוא יודע מה הוא צריך והוא דורש זאת – מזון גופני ורגשי. בלידתו ובינקותו האדם מרוכז 100% בעצמו, כל-כולו בדבר אחד – להיות מוזן. האדם דורש – ובצדק, כי כך הוא בנוי ובכך הוא חייב להתרכז – הן מזון הדרוש להתפתחות הגוף והן מזון רגשי שהוא יחס חם ואוהב, טיפול, מענה לצרכים, וגם חום, מגע, חיבוק וכד'. הזנה זו היא חיונית לבניית בסיס בר-קיימא להמשך החיים. תינוק שמקבל מזון חומרי אך יחס קר, מפתח חסך מאוד רציני להמשך חייו.

כבר כתינוק האדם נחשף לסביבה, בתחילה באופן פסיבי אך לאחר מכן, בהדרגה, כפעוט, הוא מגלה את יכולתו לגלות את הסביבה. לאחר-מכן, כילד, מתחילה להתעורר אצלו/ה ההבנה שבעצם הוא לא לבד ויש עוד ישויות סביבו.

כלומר, עצם העובדה שבתקופות טרום הנעורים – ינקות, פעוטות, ילדות – האדם מרוכז קודם כל במילוי צרכיו שלו, הוא עושה אז את הדבר הנכון ביותר מבחינתו! זה ההיפך מלהיות רע!

תקופות הינקות והפעוטות הן ודאי תקופות של תום. תקופת הילדות היא תקופת מעבר אל הנעורים, שבה האדם מתחיל להבין שהוא לא לבד בעולם, והוא בונה את יחסו אל הסביבה עפ"י היחס שהוא מקבל ממנה. ילד הגדל בתוך סביבה של חסד יהיה גם בוגר המעניק חסד, וילד הסופג אלימות והזנחה יהפוך לבוגר אלים.

תקופת הנעורים, המתחילה בגילאים 11-12, היא תקופה של שינויים אדירים, מתוך הגוף החוצה. יש כמובן שינויים גופניים נראים, ויש שינויים הורמונליים המשפיעים מאוד על המערך הרגשי באדם. שינויים אלה משפיעים באופן דרמטי על הנער, שבעצם אין לו מושג מה עובר עליו. האם התנהגות בלתי-צפויה, או "לא-בוגרת", או כזו שאינה מתאימה למה שהסביבה מצפה (מסיבות שהרבה מאוד פעמים נובעות מבורות ועצלנות מצד הסביבה) היא "רעה"? דווקא בתקופה כזו של שינויים דרמטיים הנער מצפה לתמיכה, להכלה ולקבלה. נער שזוכה לתמיכה, הכלה וקבלה יהיה גם בוגר שניחן בתכונות אלה. ולצערנו, גם ההיפך הוא הנכון ..

יצר לב האדם, מתוך עצמו, אינו רע .. אבל הזנחה בהחלט יכולה לגרום לכך.

 

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון תשפ"א   אוקטובר 2020

פרשת "בְּרֵאשִׁית" – הגירוש מגן-עדן


הפרשה הפותחת את ספר "בראשית" ואת התורה כולה, כוללת את סיפור גן-עדן. לפני אכילת התפוח היו חווה ואדם מלאי תום, כמו כל בעלי החיים בטבע. האכילה (אולי באופן מטפורי) מפרי עץ הדעת הולידה אצלם את הידיעה שיש "טוב" ו-"רע" – "נכון" ו-"לא נכון". זה הוביל לשלב ההכרחי הבא בהתפתחות האנושית – הופעת התודעה. אבל – פרי עץ הדעת לא לימד את חווה ואדם כיצד להבחין בין טוב ורע, בין נכון ולא נכון. זו ידיעה שהיתה, מטפורית אולי, ב"עץ החיים", והם היו לומדים אותה אם היו אוכלים מפרי עץ-החיים. ואז, באמת, אם היו יודעים להכיר את הטוב, את הנכון, ולבחור בו, היו זוכים לחיי נצח.

הגירוש מגן-העדן לפני שהספיקו לאכול מפרי עץ-החיים משמעו שבמסע החיים שלנו עלינו ללמוד, ולמצוא את הדרך ללמוד, להבחין בין טוב ורע, נכון ולא-נכון, ועפ"י זה "לבחור בטוב". זה מסע של ניסוי ותהיה/טעיה/תעיה (trial and error).

לעצם הלמידה מתוך התנסות יש ערך מוסף עצום, שלא היה נמצא שם אם היו אוכלים מפרי עץ-החיים והיו זוכים לידיעה מיידית של ההבחנה בין טוב ל-רע.

למרות שהתורה מציירת את הגירוש מגן-עדן כעונש, זה אינו עונש אלא מתנה. מדוע?

דומני שרוב האנשים היו מעדיפים לקבל ידיעה מיידית של ההבחנה בין טוב ל-רע, ללא המאמץ והמאבק הכרוכים בהשגה תוך כדי התנסות והתמודדות. אז מהו הערך המוסף של ההתנסות וההתמודדות? זו השגה ובנייה של ענווה, חמלה, יכולת הכלה, מידת החסד, וכיו"ב. מכאן המתנה – היכולת להתפתח מבחינה רוחנית וערכית.

כלומר – התפתחות רוחנית וערכית מושגת לא מעצם ידיעת טוב ורע (עקרונות אתיים-מוסריים) אלא דווקא מהמאבק להשגת עקרונות אלה.


אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א   אוקטובר 2020