ניסוי וטעייה, ידיעה ואמונה

 ניסוי וטעייה הם, אכן, חלק חיוני מהחיים וחלק ממהות החיים. כתינוקות למדנו לעמוד, ללכת וכו', בניסיונות חוזרים ונשנים, כשאנו מונעים על ידי דחף פנימי, נכשלים ונופלים, עד שלבסוף הצלחנו. או, כילדים, למדנו רכיבה על אופניים שוב ע"י ניסיונות, שוב נכשלנו ונפלנו, עד שהצלחנו לנהוג באופניים. ויש, כמובן, אין ספור דוגמאות אחרות. כל הלמידה האמיתית שלנו מתחילה בניסיונות, טעויות, עד שהדרך הנכונה נמצאה. חזרה מילולית על מושג ששמענו מאדם אחר, מורה, התקשורת, או קראנו בספר – זו אינה למידה אמיתית. אנו לומדים תחילה על ידי חוויה. חשיבה מושגית באה מאוחר יותר, לאחר שעברנו את החוויה ורכשנו נסיון.

המושג באנגלית הוא 'trial and error'. בעברית אנו אומרים לא רק 'ניסוי וטעייה', אלא מוסיפים גם עוד שתי מילים בעלות צליל דומה, 'תעיה' ו'תהיה'. ואכן, כאשר אנו מנסים אנו גם שוגים, מסתובבים ומחפשים פתרונות, ותוהים על המסתורין של החיים שנחשפים בפנינו. בתרגום חוזר לאנגלית ניתן לומר שהגרסא העברית היא יותר במשמעות של 'trying and erring', ואת ההרחבה בעברית ניתן להציג כ- 'wandering' ו- 'wondering'. לכן:

אי אפשר שלא יהא כך, כי עבורנו, בני האדם, החיים הם תמיד (או כמעט תמיד) מעורפלים. אנחנו חיים באי-וודאות מתמדת, ולכן אנחנו מחפשים עוגנים של ביטחון ויציבות; למשל, בעבודות שלנו שלצורך פרנסה או במערכות היחסים שלנו. אבל הדרך האמיתית ליציאה מתוך הערפל, מתוך חוסר הוודאות, היא לנסות, לטעות, ולאחר מכן לאסוף חוויות עם תובנות שינחו אותנו בחיינו. אז אנחנו יכולים להישען על תוצאות החוויות האלה, כי את אלה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.

זה המקום שבו 'ידיעה' ו'אמונה' נכנסים לתמונה. אני משתמש במונח 'ידיעה', לא ב'ידע', כי בשבילי 'ידע' הוא רק אוסף של נתונים, בעוד ש'ידיעה', כמו 'אמונה', מרמז על חוויה פנימית.

המילה 'חוויה' היא שילוב של 'חיים' ו'הוויה', כך ש'חוויה' היא תמיד אירוע בעולמות הפנימיים שלנו, גם אם מה שגרם לה הוא במקור אירוע חיצוני לנו. 'חוויה' היא בהכרח, קודם כל, פנימית.

'אמונה' ו'ידיעה' הם מושגים המתיחסים להתרחשות בתוך חוויה פנימית, שאינם ניתנים לקישור עם ישות שנראית או נתפסת בדרך אחרת על ידי החושים הפיזיים, הם גם מאוד קשים לתיאור, שלא לדבר על הגדרה. הייתי אומר ש'ידיעה' היא משהו שחודר לכל הישות שלנו וממלאה אותה, שאי אפשר להכחיש את קיומה. המילה 'ידיעה' היא גם 'ידע-יה', כלומר ידע (של) אלוהים, וזה נותן תחושה דומה. 'אמונה' מרמזת על 'ידיעה', אך חסרה תחושה זו של חדירה ממלאה לכל ישותנו, והיא באה לידי ביטוי באופן מילולי.

יש ידע המגיע אלינו בצורה אינטואיטיבית, ויש ידע המגיע באופן רציונלי או דרך החושים הגופניים.

'ידע אינטואיטיבי' עדיף על ידע רציונלי או גופני.

'אמונה' באה עם ידע אינטואיטיבי חלש, 'ידיעה' באה עם 'ידע אינטואיטיבי' חזק.

 

חיבור 'הבנה' עם 'ידע', 'ידיעה' ו'אמונה'..

 

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

תשרי ה'תשפ"א   –   ספטמבר 2020

מסע החיים

כמו שכתבתי במקום אחר, אנחנו, בני-האדם, הננו ישויות חוץ-פלנטריות, שבאים לכדה"א ומקבלים גוף כדי ללמוד ולהתפתח מבחינה רוחנית. הלמידה מתאפשרת כאשר אנו יכולים לראות את המהמורות וקשיי החיים כמנוף להתנסות ולמידה, כך שבסיום תקופת החיים נוכל לשאת עמנו את פירות הלמידה.

 

המסע האנושי בכדה"א – מתחילתו ועד סופו – כרוך בהתנסויותיה של הנשמה בתוך הגוף.

הנשמה היא הישות האנרגטית המנחה, מדריכה את הנפש, כאשר הנפש היא הישות האנרגטית האחראית לתיפקוד של הגוף. הנפש היא פלנטרית, נולדת עם הגוף וגם נעלמת כשהוא מפסיק לתפקד, אך הנשמה היא הבסיס של הישות החוץ-פלנטרית, מצטרפת לגוף לפני הלידה ועוזבת אותו אחר המוות. הרוח היא הישות האנרגטית הנותנת השראה לנשמה.

התנסויות אלה של הנשמה חיוניות להתפתחות האדם, להתפתחות הנשמה, והראיה לכך היא, שאם לא היה בהן צורך חיוני הנשמה האנושית היתה עושה את דרכה ביקום בלא לעבור דרך שלב זה, כלומר – היתה נשארת כנשמה בלבד, ללא הגוף.

התנסויות אלה כרוכות בהרבה סבל, הרבה כאב, והרבה פעמים נשאלה השאלה "מדוע נחוצים הכאב והסבל?" מדוע נראה ש"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?" התנסויות אלה מחייבות אותנו להתמודד עמן, ומההתמודדות אנו מפיקים אוצרות נשמה, אוצרות רוח, כמו כורים המפיקים אוצרות טבע ממעמקי האדמה.

אוצרות הנשמה, אוצרות הרוח, הן מהויות (essences) ואיכויות כמו דאגה care, אהבה, חמלה, סבלנות, סובלנות, ענווה, כבוד, הוקרה, ..

את הגוף קיבלנו על-מנת להתנסות בו, ללמוד מהחיים בתוכו. לא קיבלנו את הגוף על-מנת להלחם בו. הגוף הוא הישות הפלנטרית הקרובה אלינו ביותר במהלך חיינו כאן, הוא העזר שכנגדנו, ועלינו לכבד ולהוקיר אותו בתוך שכזה, יחד עם כל הפלנטה; אפילו שברגע שהאדם מת ונשמתו יוצאת הגוף הוא חסר אונים לחלוטין ללא כל יכולת לתפקד, נרקב ומתפרק לרכיביו החוזרים ומתמחזרים באדמה.

 

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

 תשרי ה'תשפ"א   –   ספטמבר 2020

הצמצום בבריאה

 

מאוד חביבה עלי התפיסה שאומרת שאלוהים ביקש להכיר את עצמו, את יכולותיו, ולכן צמצם את עצמו ונתן אפשרות לבריאה להברא. הבריאה היא שיקוף של האלוהים – "בצלמנו ובדמותנו", כמו שראי (אספקלריה) מחזיר לנו את דמותנו, כך הבריאה כולה משקפת לאלוהים את דמותו. בפרט, בני ובנות האדם משקפים את יכולת הבריאה והיצירה כי יש להם את אפשרות הבחירה, וע"י בריאה ויצירת חדש הם מרחיבים את הבריאה. הבריאה היא גילוי הפוטנציאל של הבורא.

 

השיר הראשון של Pemero :

First was he Higher, which gave of itself, in the love of its freedom. This which it gave, thus became its adoration, and its prison. And thus the poem of the first law was born, to be wowshipped by all that stirred everafter.

(Leo – Emin archives)

בראשונה היה העליון, אשר נתן מתוך עצמו באהבת חירותו.

זאת אשר נתן היה לו לעיטור והוקרה, ולכלא ..

 

ציטוט ממסורת מוסלמית[1] :

"הייתי אוצר חבוי ואהבתי שידעו אותי, על-כן בראתי את העולם כדי שאפשר יהיה לדעת אותי".

 

כמו בשיר הראשון של Pemero, גם בקבלה היסוד הראשון הוא הצמצום. התפיסה היא שהבורא הוא מושלם, אינסופי, וכל עוד הוא מילא בשלמותו את הכל לא היה מקום לשום דבר נוסף. לכן הצעד הראשון בבריאה חייב היה להיות שהבורא צמצם את עצמו וכך נתן מקום לדברים נוספים, למציאות נוספת. ע"י הצמצום נוצרה מציאות בלתי שלמה במקום המציאות השלמה – המושלמת – שהיתה קודם הצמצום.

תפיסת הייחוד היא תפיסה זכרית. לתפיסה הזכרית קשה לקבל את הצמצום כי הוא בעצם מבטל, במובן מסוים, את הייחוד. הצמצום הוא פעולה נקבית : המאפיין הנקבי הוא האמהות – היכולת להכיל בתוך הנקבה חיים אחרים שמתפתחים, עד אשר מגיע זמנם לצאת ולהתקיים באופן עצמאי בעולם. האמהות, כפעולה של מתן חסות להתפתחות של חיים אחרים, עשויה להגיע למידה כזו של קיצוניות כמו במצב שבו האם תחיה בתת-תזונה אך מערכות הגוף שלה ישאפו לתת לעובר את התנאים האופטימליים להתפתחות, גם על חשבון בריאותה של האם.

כיוון שהצמצום הוא פעולה נקבית, היבט של האמהות, קשה לתפיסה הזכרית לקבל אותה, ומכאן באה התהייה הקיימת בקבלה בשאלה "מדוע אירע הצמצום ?". אני מאמין שמנקודת ראות נשית הצמצום מתקבל בהבנה הרבה יותר טבעית.

הצמצום מנוגד לתפיסה הזכרית הטבעית משום שהנטיה הזכרית הטבעית היא חיובית, פוזיטיבית, של הוצאה החוצה. בשיר הראשון של Pemero קל לתפיסה הזכרית להתחבר לחלק של נתינה החוצה, אך יותר קשה להתחבר לעובדה שהנתינה החוצה חייבה צמצום, הגדרה או יצירה של תחום בו מצוי הבורא, ויותר קשה להתחבר לכך שמה שיצא החוצה הוא בעצם גם זר לבורא – יש לו חיים חדשים, חיים אחרים משל עצמו, כמו תינוק היוצא מרחם אמו.

לתפיסה הנקבית קל להתחבר לצמצום, משום שלתפיסה הנקבית קל לקבל תהליך שבו הנקבה היא פונדקאית של תהליך של מתן מקום וביטוי לחיים חדשים. אני מאמין שלתפיסה הנקבית יותר קשה להתחבר עם הנתינה החוצה, משום שמבחינת הנקבה היא פאסיבית בתהליך יצירת ביצים או הריון – היא אינה לוקחת חלק פעיל בתהליך אלא באופן סביל בלבד. ההשתתפות היחידה שלה היא במתן תנאים נאותים לתהליך.

 

תלי-תלים של דיונים ופלפולים נערמו במסורת היהודית לגבי השאלה מדוע מתחיל תיאור מעשה הבריאה בתורה באות "ב" (במלה בראשית"). זו כמובן שאלה זכרית, כי התפיסה הזכרית מצפה שהבריאה תהיה בסימן של פוזיטיביות, ותתחיל עם האות הראשונה, לא השניה. אך דווקא העובדה שתיאור תהליך הבריאה מתחיל באות השניה, "ב", היא המציגה תפיסה נשית (אשר הגברים לומדי וחוקרי התורה כמובן לא נתנו עליה את הדעת..)

 

ציטוטים מהספר "המחסום האחרון" :

"הדבר היחיד שיש לעשותו הוא להגיע לידיעת אחדות האלוהים" (עמ' 64) – זו תפיסה זכרית

"אלוהים לעולם אינו מתגלה פעמיים באותה הצורה ... כל רגע ורגע הוא מעשה של בריאה שלמה ..." (עמ' 78) – זו תפיסה נקבית

 

הצמצום הוא בעצם ויתור מודע על שליטה : מילדותו אדם מבקש להשיג שליטה על המעגל המירבי שחייו יכולים לתפוס – להרחיב, ככל שיכול, את תחום השליטה שלו. כל עוד הוא ילד שלב כזה, השגת שליטה כזו, הם הכרחיים. אך בשלב מסוים עולה בו (לפחות צריכה לעלות) ההבנה כי הדרך להגדיל את המעגלים שלו אינה על-ידי השגת שליטה אלא ע"י איפשור – כאן עולה העקרון של "חיה ותן לחיות". האדם מגביל, מתוך בחירה ובצורה מודעת, את עצמו ואת תחומי השליטה שלו, את מידת השליטה שלו, בכדי לאפשר למעגלים חדשים, לחיים חדשים, להתפתח, חיים חדשים אשר לא היו יכולים להתפתח אם האדם היה ממשיך לדרוש לעצמו שליטה מוחלטת בהם (כמו שלאם אין אפשרות לשלוט בהתפתחות העובר בקרבה – היא יכולה רק לסייע או לעכב). הדרך האפשרית לו לאדם ליהנות, להפיק תועלת, להתעשר, מן המעגלים אשר נפתחו ע"י הצמצום אינה בדרך של רכושנות אלא בדרך של שותפות.

 

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

תשרי ה'תשפ"א   –   ספטמבר 2020

---

[1] "המחסום האחרון", ספר קצר על מסע חיפוש סופי, עמ' 79.

שערים ושיעורים בחיים

תובנות על מסע החיים של האדם, ולמה אנשים מגיעים לכדור הארץ.

סיטואציה מוכרת בחיים : אנחנו מבקשים להתקדם בנושא חדש, לכבוש טריטוריה בלתי-מוכרת. למשל, למצוא בן/בת זוג מתאימים, למצוא עבודה מתאימה, ללמוד נושא חדש, או למצוא דרכים לתקשר עם אנשים אחרים מתוך העולם הפנימי שלנו. אנחנו מנסים כל מיני דרכים וכיוונים, אבל זה לא "הולך" – אנחנו כאילו נתקלים בקיר, או במחסום. לפעמים זה נראה כמו מעין תקרת זכוכית בלתי-נראית שחוסמת את דרכנו, ואיננו מבינים מדוע, איך ולמה. עד אשר – מגיע רגע בו כאילו נפתח לנו שער – "האסימון נופל" – הצלחה!

החיים מלאים בשערים שצריך לעבור. במעבר השער יש תחושה של הצלחה, של התגברות על קושי, עם תחושה של רכישת ערך שקשור אליו. הידע של קיומם של שערים אלה נכלל במבנה האנושי שלנו, אך לא הידע כיצד לעבור דרכם. במקום זאת, ניתנו לנו בחירה והתמודדות. ההתמודדות היא "איפה השער, איך למצוא אותו, איך לחצות אותו", אפילו "מהו השער". עם הבחירה אנו מנסים כל כך הרבה כיוונים – כיוונים שמתבררים כלא מתאימים או לא מספקים – עד שנמצא הכיוון הנכון, והשער נחצה. בתהליך זה של "ניסוי וטעיה/תהיה/תעיה" – שנמשך עד שאנו מוצאים את השער וחוצים אותו – אנו רוכשים ערכים, מקבלים דפוסי חשיבה והתנהגות משופרים ומיטיבים יותר.

בדרך זו אנו מביאים אל עצמנו ומעשירים את חיינו בערכים ואיכויות כענווה, סבלנות וסובלנות, כבוד והוקרה, הודיה, דאגה (care), יכולת הכלה של קשיים, הבנה שכדי להשיג דברים חשובים צריך להפיק מעצמנו תעצומות נפש, להתאמץ ולעמול עבורם, הבנה שאיננו יודעים הכול ומבינים הכול, ועוד ועוד ..

ההצלחה היא תחושה נהדרת, אך בכך אין די. ההתמודדות נמשכת להכרת טריטוריות חדשות, לאתגרים חדשים, עם עוד ועוד שערים שצריך למצוא ולעבור ובכך להמשיך ולהעשיר את חיינו. זו חלק מהמשמעות של למידה לאורך החיים (Life Long Learning). ההצלחות שלנו מתווספות לבסיס שלנו לחיים הנבנה בתוך עצמנו.

אנשים רבים, דומני, מתרעמים מאוד על הקשיים והמהמורות שהם נתקלים בהם בחייהם, וכל בקשתם היא לחיות חיי נוחות, שלא יידרשו מהם מאמצים מיוחדים. אך להבנתי, אחת הסיבות לכך שניתנו לנו אופציית ההתמודדות וחתירה למציאת השערים, במקום ידע מיידי היכן השערים ואיך לחצות אותם, היא שהבריאה מעוניינת שנרכוש ערכים ואיכויות כאלה. בעלי חיים שיש להם באופן טבעי את הידע המיידי, האינסטינקטיבי (כל אחד לפי הצורך שלהם) אינם יכולים לרכוש ערכים. נכון, הם מתמודדים להישרדותם, אך זו אינה התמודדות המקנה ערכים ואיכויות. יתר על כן, אם אדם מצליח לעבור שער במזל, ללא התמודדות, הוא חסר את הערך הנרכש המצורף לחציית שער זה, מה שמרמז שהם יצטרכו להשיג זאת בדרך אחרת.

כמו שכתבתי במקום אחר, אנחנו בני-האדם באים לכדה"א כדי שבתקופת החיים פה נקיים התפתחות ולמידה. הלמידה מתאפשרת כאשר אנו יכולים לראות את המהמורות וקשיי החיים כמנוף להתנסות ולמידה (לא כמשהו המכוון נגדנו), כך שעם פירות הלמידה אנו מעשירים את עצמנו ובעצם הלמידה מעשירים את הבריאה.

כאשר אנו מכוונים ללמוד משיעורים אלה, האנרגיה שבאה כל הזמן מהבריאה תומכת בנו.

 

לגבי אפשרויות הבחירה, נראה כי לבני האדם ניתנה גם האפשרות לא לחפש את השערים, כפי שעולה מהמצב הנוכחי של המין האנושי. מצד שני, לאלה המבקשים לממש את הפוטנציאל האנושי-בריאתי אין אופציה פרט לחיפוש מעבר השערים. לפיכך, הצו הוא – חפש, עד שהשער יימצא וייחצה.

אנחנו כעת בעיצומם של "הימים הנוראים". בסיום תפילות יום-הכיפורים, בסוף תפילת נעילה, ממש לפני תקיעת השופר, אומרים את הפיוט "פתח לנו שער". פיוט זה ותקיעת השופר מבטאים את תחינת האנשים בפני הבורא לחון אותם, כי אינם יודעים איך למצוא ולעבור את השער. אני חושב שבעידן החדש אליו אנו נכנסים, זכותם וחובתם של כל בני-אנוש למצוא בעצמם את השערים שהם צריכים לעבור בחייהם. זו אינה התרסה בפני הקב"ה אלא להיפך – הודעה של שותפות בריאה עם הבריאה.

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

תשרי ה'תשפ"א   –   ספטמבר 2020

רוחניות ורציונליות

 

הבסיס לרוחניות, מבחינתי, הוא הכרה – מודעת כמובן – של האדם בהיותו חלק מהבריאה, ובשאיפה הנובעת מכך להיות שותף ולקחת חלק פעיל בבריאה, ואז רוחניות היא הגשמה ומימוש של הכרה זו, כל אחד בדרך המתאימה לו. תהליך רוחני מביא לידי ביטוי שיתוף פעולה – בתוך המיכלול האנושי – הן של העולם הרגשי והן של העולם המנטלי של האדם. גם הלב וגם המח.

רציונליות היא תהליך שכלי, מנטלי, שאינו מחייב כלל השתתפות רגשית. 'רציו' בלטינית משמעו 'שכל'. בשיח היום-יומי 'רציונליות' ו'הגיון', 'לוגיקה', הם מושגים חופפים, או כמעט חופפים. אני רואה את ההגיון ככלי, שתפקידו להביא אותנו מ-'א' ל-'ג' דרך 'ב', כש-'א' היא איזושהי נקודת מוצא, 'ב' הם כללי היסק, ו-'ג' היא התוצאה, המסקנה. אבל איך מגיעים ל-'א'? כאן זו כבר לא הלוגיקה, אלא האינטואיציה. במילים אחרות, זהו הדהוד פנימי.

במתמטיקה, למשל, קיימת ההבחנה בין מספרים רציונליים לאי-רציונליים – מספר רציונלי הוא מספר שניתן לתארו כשבר, או יחס בין שני מספרים שלמים. גם בהצגה כשבר עשרוני בחלק שאחרי הנקודה יש סדרת מספרים סופית שחוזרת על עצמה, כך שכדי לדעת מספר כזה מספיק לדעת מספר סופי של ספרות, ואת זה השכל יכול לעשות. לכן אלה מספרים רציונליים. לעומתם, מספרים אי-רציונליים הם כל המספרים האחרים שלא ניתן לדעת אותם ע"י מספר סופי של מספרים, במילים אחרות כדי לדעת אותם צריך לדעת מספר אינסופי של ספרות, ואת זה השכל אינו יכול לעשות. השכל אינו יכול להכיל כמות אינסופית של אינפורמציה.

בדומה, השכל אינו יכול להכיל את כל ההיבטים של רוחניות. לכן לא ניתן לתפוס רוחניות באופן רציונלי.

הדרך לתפוס רוחניות היא ע"י שילוב של רגש ושכל, לב ומוח. ע"י הדהוד בעולמנו הפנימי.

אנחנו יכולים לזהות נקודות מוצא משותפות לתקשורת בינינו רק כאשר אנחנו מזהים חוויות משותפות. אבל איך יכולות החוויות להיות משותפות, אם חוויה זה משהו אינדיבידואלי? אפילו כששנינו מסתכלים על עיגול כחול, למשל, לי אין מושג מהי חווית 'עיגול כחול' שלך, ולך אין מושג מהי חווית 'עיגול כחול' שלי. ובכל זאת, אנחנו שנינו יכולים להסכים ששנינו צופים בעיגול כחול, כי בשנינו עולה ההכרה, על בסיס כל ההתנסויות שלנו בעבר (כל אחד לחוד, כמובן) שזה (1) עיגול ו-(2) בצבע כחול. זה ההדהוד המשותף.

אז נקודות המוצא לתקשורת בינינו מצויות, קודם כל, בהדהוד של חוויות משותפות. זה הבסיס לשפה. אם יש לנו חוויות משותפות אנחנו יכולים לתקשר. בלעדיהן זה דו-שיח של חרשים.

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

אלול ה'תש"ף   –   ספטמבר 2020

קץ האינסוף

 

ב"לוחות הברקת של תות"[1] מופיע כמה פעמים הביטוי "קץ האינסוף", "קץ הנצח".

לכאורה, דבר והיפוכו – איך יכול להיות סוף לאינסוף, לאשר אין לו סוף?

ובכל זאת ..

סמל האינסוףמייצג מסלול מוגבל בהיקפו אך מאפשר תנועה אינסופית החוזרת על עצמה ללא מעצור. סמל זה מוכר לרבים מאיתנו ממסילת רכבת הצעצוע בה שיחקנו בילדות, שבה יכלה הרכבת לנוע במשך שעות, עוברת מצד אחד לצד שני, אך בעצם נעה באורח אינסופי וחוזר על עצמו באותו המסלול. כך גם החיים שלנו, יכולים לנוע במסלול אינסופי כזה. חלקים שונים במסלול יכולים להיות בעלי אופי שונה, ואנו יכולים לחוש שהם מאוד מקיפים ומגוונים, כמו במסלול האינסופי הצבוע בצבעי הקשת; אנו יכולים להרגיש שונה, אפילו שונה מאוד כשאנו עוברים מצד אחד (מעגל אחד) לצידו השני של המסלול, אך עדיין זהו מצב בו אנו כבולים למסלול אינסופי שבעצם חוזר על עצמו כל הזמן.

ניתן לראות שסמל האינסוף, או ה-8 ה"שוכב", מייצג סדרות של מעגליות חוזרת בחיים כמו למשל :

·       ..מריבה-פיוס-מריבה-פיוס-מריבה.. בין בני זוג, שותפים, או הורים וילדים. אנשים מוצאים עצמם במריבה, הם מכירים את המצב הזה אבל לא יכולים להמנע ממנו, כשהמריבה שוככת הם מתפייסים עד המריבה הבאה, וחוזר חלילה ..

·       ..אדם קם בבוקר, אוכל, נוסע לעבודה, חוזר, אוכל, רואה טלויזיה, הולך לישון, קם בבוקר .. כדי להרגיש שינוי הולך בשבת למשחק כדורגל, או טיול אופניים .. ובראשון בבוקר הכל חוזר על עצמו ..

·       ..אדם מרגיש "על הגל", נמצא ב"היי" .. ואז יש נפילה והוא בדיכאון, לוקח כדורים או סמים לצאת מהדיכאון .. הוא שוב מרגיש "על הגל" .. וחוזר חלילה ..

אדם רואה שחייו סובבים במעגל והוא מבקש שינוי. המעגל השני נראה כמו שינוי יחסית למעגל הראשון (למשל: יציאה לסרט, לטיול, חופשה או משחק כדורגל לאחר שבוע של חיי שיגרה מעייפים) אך זה שינוי חיצוני בלבד – מבחינת אורח החיים של האדם, דפוסי מחשבתו, דפוסי התנהגותו שום דבר מהותי לא השתנה.

האם יש דרך לצאת מהמסלול האינסופי הזה ? כן.

נקודת המפתח הראשונה, או צעד ראשון, היא שנגלה, קודם כל, בצורה מודעת, שאנחנו בתוך סידרה של מעגליות חוזרת. שגם אם נבקש לשנות בשיגרה, וננסה לבצע 'שינוי', בעצם במהות דברים אינם משתנים.

צעד שני הוא בהבנה שנקודת האמצע – נקודת החיבור בין שני המעגלים – היא המציעה אפשרות של מעבר ממעגל אחד למעגל שני, ושכל עוד אנו כלואים בתוך מעגל זה או משנהו, שינוי אינו אפשרי. כדי לאפשר שינוי אנחנו חייבים להציב את עצמנו בנקודת האמצע, נקודת המעבר, שנמצאת בשני המעגלים אך בה בעת אינה שייכת לאף אחד מהם – המגע בין המעגלים יוצר נקודת מעבר, המציעה אפשרות של שינוי.

בנקודות אחרות בלולאה אנו שרויים בתוך מעגל זה או אחר ואז קשה לצאת מהמעגליות.

צעדים אלה הכרחיים בתור התחלה, אך אינם מספיקים.

הרצון לשינוי צריך להיות כן, אותנטי, לבוא ממקום כמה שיותר עמוק בפנימיותו של האדם.

אם הרצון לשינוי בא כתגובה ללחץ מבחוץ, או מתוך השוואה עם הסביבה החיצונית, זה לא מספיק. הכוחות המושכים את האדם חזרה לשיגרה הם כה עוצמתיים כך שגם אם האדם אומר "אני רוצה לשנות" הוא שוב נסחף למעגליות. השינוי הוא אז שינוי חיצוני–אשלייתי בלבד, במעבר ממעגל אחד למשנהו, ואז זה עדיין הישארות בתוך המעגליות המחזורית האינסופית.

זה מזכיר במידה מסוימת את רצועת מביוס: לכאורה, ע"י הליכה ברצף אפשר לעבור מצד אחד לצד שני, וזה נראה כמו שינוי, אבל בעצם נשארנו באותו המשטח .. לא שינינו באופן מהותי את מקומנו במרחב ..

גם כשקיים רצון כן ואותנטי לשינוי ויציאה מהלולאה האינסופית לא פשוט למצוא ולגלות את הנקודה בה זה אפשרי. אנחנו צריכים להקשיב לעצמנו, לאינטואיציה שלנו, בתשומת-לב רבה, כדי לזהות אותה. לפעמים אנו נדרשים לניסוי ותעיה/תהיה/טעיה כדי למצוא אותה. עם מודעות, רגישות, ועירנות נוכל להגיע לתחילתו של שינוי פנימי, אמיתי, ביציאה מהמעגליות המחזורית, בכיוון החץ.

אז לסיכום, יש נקודה אחת על-גבי המסלול שבה מתאפשרת יציאה, וזו נקודת האמצע. בדיוק בנקודת האיזון, אם נוכל לעצור בה ולא להסחף לצד השני, נוכל לצאת למימד חדש, מחוץ למסלול. כך יבוא קץ לאינסוף.

 

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

אלול ה'תש"ף   –   ספטמבר 2020

---

[1] Emerald Tablets of Thoth

אדם ובריאה

 

אנחנו, בני-האדם, הננו ישויות חוץ-פלנטריות, שבאים לכדה"א ומקבלים גוף כדי שבתקופת החיים פה נקיים התפתחות ולמידה. הלמידה מתאפשרת כאשר אנו יכולים לראות את מהמורות וקשיי החיים לא כמשהו המכוון נגדנו אלא כמנוף להתנסות ולמידה, כך שבסיום תקופת החיים (שכמובן אינו חידלון אלא חזרה למרחב הקוסמי) נוכל לשאת עמנו את פירות הלמידה.

האדם מגיע לכדה"א כדי ללמוד ולהתפתח מבחינה רוחנית. פרח מקבל אור, עושה פוטוסינתזה, משאיר בתוכו אנרגיה (שזה המזון שלו, ואיתה הוא מקיים ובונה את עצמו) וגם משחרר לאוויר חמצן, המשמש כמזון לחיים אורגניים אחרים. כך גם האדם. מעבר לתהליכים הביולוגיים, שהם גשמיים ואוטומטיים, קיימים התהליכים הרוחניים אך אלה תלויים בבחירה האנושית. "אור הבריאה", האנרגיה הרוחנית המגיעה אלינו מן הבריאה, מכילה את כל האיכויות שבני האדם יכולים לעשות בהן שימוש – סבלנות, סובלנות, הודיה, הוקרה, חסד, הבנה, השכנת שלום, הקשבה, הכלת האחר, אומץ, נאמנות, נחישות, הכרת תודה, אהבה, ועוד ועוד. חופש הבחירה קובע את אופן השימוש באיכויות. בזמן שאנו מביאים לידי ביטוי, למשל, סבלנות וסובלנות, אז קודם כל אנו נהנים (וכך צריך להיות) ובאותה עת אנו גם מגדילים מתגברים ומחזקים את ה'בנק' של סבלנות וסובלנות בבריאה, לטובת הבריאה כולה (תורמים ומשקיעים ב'בנק' האיכויות).

כאשר אנו מכוונים ללמוד משיעורים אלה, האנרגיה שבאה כל הזמן מהבריאה תומכת בנו.

על הקשר עם הבורא והבריאה

קשר עם הבורא – בעצם, אני מעדיף את הביטוי "קשר עם הבריאה", ואסביר בהמשך – הוא בפוטנציאל של כל אדם, מעצם היותנו "ברואים בצלם אלוהים". גם אדם שחוקר את הבריאה, גם אם לא עלה בידו להגיע לתחושה של קשר בלתי-אמצעי עם הבורא, הוא לדעתי אדם המביא במידה מסוימת את הפוטנציאל הזה לידי ביטוי. כלומר – כל אדם עפ"י המקום בו הוא נמצא.

"מותר האדם מן הבהמה" הוא בניצוץ האלוהי, המוטבע בנו בהיותנו ברואים "בצלם אלוהים", ובכל המשתמע ממנו. הניצוץ האלוהי הוא בזיקה לבריאה : זיקה = זיק + ה

אני מעדיף, כאמור, את הביטוי "קשר עם הבריאה", כי אנו לא פוגשים, ולא יכולים לפגוש, את הבורא ישירות. אנו פוגשים בו דרך אינספור ביטויים ותופעות שאנו חווים בעולם הסובב אותנו, וגם בתוכנו. המושג "בריאה" הוא יותר כללי ופחות שנוי במחלוקת, בעוד שלגבי המושג "אלוהים" או "הבורא" יש אינספור גרסאות ותובנות מהו (או מה הוא אינו), כי תפיסת הבורא היא טרנסצנדנטית, דרך ההכרה הפנימית בלבד. זה "ממעשיך הכרנוך", עפ"י המקורות (אשלג).

הבריאה היא גילוי הפוטנציאל של הבורא. מאוד חביבה עלי התפיסה שאומרת שאלוהים ביקש להכיר את עצמו, את יכולותיו, ולכן צמצם את עצמו ונתן אפשרות לבריאה להברא. הבריאה היא שיקוף של האלוהים – "בצלמנו ובדמותנו", כמו שראי (אספקלריה) מחזיר לנו את דמותנו, כך הבריאה כולה משקפת לאלוהים את דמותו. בפרט, בני ובנות האדם משקפים את יכולת הבריאה והיצירה כי יש להם את אפשרות הבחירה, וע"י בריאה ויצירת חדש הם מרחיבים את הבריאה.

אינני חושב שמטרת הבריאה היא "להיטיב עם בני-האדם", כפי שמציעה הקבלה. זה שם את האדם במרכז, באופן אגואיסטי לראות עיני. למיטב הבנתי, מטרת הבריאה, בהקשר עם בני-האדם, היא לאפשר לבני האדם להתפתח מבחינה רוחנית. מי שמקבל על עצמו להיות חלק מתהליך של התפתחות רוחנית, כמתואר לעיל, נהנה באופן טבעי מהאיכויות שהוא אוסף אל עצמו ובונות אותו.

אני בהחלט מסכים עם התפיסה שאת מתן אפשרות הבחירה לאדם ניתן לראות כביטוי של גישה חינוכית מצד הבריאה כלפי האדם[1]. בכך שהבורא צמצם את עצמו, הוא יצר מרחב שבו הוא לא דומיננטי, ושם האדם יכול להתפתח. כי במקום שבו הבורא דומיננטי, נוכחות הבורא מכתיבה לאדם את התנהגותו, ואז אין לאדם את אפשרות הבחירה; אלא אם האדם הצליח לזמן את נוכחות הבורא למקום בו הוא נמצא ואז הוא נמצא במצב של 'אין-ברירה' אבל מתוך בחירה (זו כמובן כבר דרגה גבוהה מאוד). זה כמובן מתחבר לשאלת הטוב והרע בעולם, כי אנו צריכים ללמוד גם מתוצאות לא-מוצלחות של הבחירות שלנו.

תקשורת עם הבריאה

איך מתקיים הקשר של האדם עם הבריאה? ככל שנבין אותו טוב יותר כך יהיו חיינו הרוחניים עשירים יותר.

עקרונות התקשורת עם הבריאה באים לידי ביטוי בהרבה דרכים בטכנולוגיה המודרנית. לכן, תוך שימוש במספר דוגמאות, לא יקשה להבין עקרונות אלה.

לדוגמא, האינטרנט כרשת של מאגרי תוכן, מצד אחד, ומשתמשים, מצד שני. המשתמשים יכולים להתקשר למאגרי התוכן, לשאוב מהם ולהוסיף להם. יו-טיוב, למשל. התוכן זמין גלובלית, וההתקשרות מביאה את התוכן אל העולם הפנימי, היחידני, של המשתמש. המשתמש יכול להתחבר לתוכן באופן חד-פעמי, או להוריד אותו למחשב האישי לשימוש בלתי-תלוי במקור התוכן. עצם השימוש גם מתגמל את התוכן, כיוון שתכנים נמדדים גם בכמות המשתמשים בהם, והם גם נהנים מהצבעות "like".

כדוגמא נוספת, בכל רגע נתון החלל שסביבנו, בו אנו שרויים, מלא בתשדורות בכל התדרים והתכנים, של תחנות רדיו, טלויזיה, משדרי משטרה, צבא, מוניות, וכיו"ב. כל תחנה משדרת בתדר משלה את התכנים שלה. כדי לקלוט תשדורות אלה אנו זקוקים למכשיר מתאים – מקלט. ללא מקלט דולק ופעיל אין ביכולתנו לקלוט אותן. המקלט הוא הכרחי, אך איננו מספיק – כעת צריך שהוא גם יהיה מכוון לתדר המתאים כדי שנוכל לקלוט את התשדורת. גם בדוגמא זו קיימים תכנים, כמו תוכניות טלויזיה מסוימות, אשר עצם השימוש בהן (ה"רייטינג") מתגמל אותן וקובע להן ערך יחסי.

הנמשל הוא ראיית הבריאה כ"ענן", מאגר של תכנים. התכנים של הבריאה הם איכויות – מהויות: חיים, אהבה, חמלה, אומץ, נחישות, כבוד, הוקרה, הערכה, הכרת תודה, תשומת לב, מסירות, נדיבות, יושרה, ענווה, שמחה, ...; הספירות בקבלה (כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) גם הן איכויות-מהויות.

"ענן" הבריאה, וליתר דיוק תכניו (כלומר האיכויות), זמין בעקרון לכולם.

לכולנו, מעצם היותנו ברואים "בצלם אלוהים", בכולנו קיים ניצוץ אלוהי.

"צלם אלוהים" איננו דמות גופנית, חומרית, אלא "משהו" המאפשר לאדם להדהד עם הבריאה.

כמו שמקלט רדיו או טלויזיה צריכים להדהד עם תחנת השידור, ז.א. להיות יחד בתדר המתאים, כדי שתהיה התקשרות, כך האדם צריך להיות בתהודה עם הבריאה כדי להתחבר למהויות.

כמו שצריך להדליק (להפעיל) את מקלט הרדיו ולכוון אותו לתדר המתאים – מכשיר הרדיו אינו יכול לעשות זאת לבד – כך האדם צריך, מתוך בחירה חופשית והחלטה מודעת, לכוון את עצמו בתדר המתאים אל הבריאה כדי להתחבר לאיכויות ולמהויות.

למשל, כאשר יושבים מסביב לשולחן האוכל ומודים על כל אשר נהנים ממנו – זו הזמנה של הכרת תודה. או, כאשר אדם צריך לעשות מעשה חריג, נועז אך הכרחי, הוא מזמן לעצמו אומץ. כך אנשים מזמנים לעצמם חמלה, ענווה, שמחה, אהבה, ואינספור דוגמאות אחרות.

תפילה היא דרך ידועה ומוכרת להזמנת איכויות. גם מדיטציות.

למידה מאפשרת להעמיק אל תוך הבריאה בהזמנת איכויות.

אדם המזמין לעצמו הכרת תודה ומביא אותה לידי ביטוי – הוא מחזק בכך את הענן של הכרת תודה. האיכות מתעצמת והבריאה נהית עשירה יותר.

 

שאלה שנשאלה כבר לפני הרבה דורות : האם האיכויות הן קבועות ונצחיות ? ה"אידיאות" שאפלטון דיבר עליהן הן האיכויות, המהויות. הוא באמת חשב שהן קבועות, נצחיות, בלתי-משתנות, וזה גם מאוד התאים לדפוסי החשיבה של הפילוסופיה היוונית. אני חושב שהתמונה יותר מורכבת, ומאוד דינמית : מצד אחד – כן, במובן מסוים הנשען על המאפיינים של המהויות, הנשארים בעקרון כמות שהם. מצד שני – לא, כיוון שכל פעולה אנושית המשתמשת באיכות-מהות כזו או אחרת מוסיפה לאיכות, מעשירה אותה, ובכך גם משנה אותה.

במובן מסוים, כמו אש – האש היא אחת, אך צורתה (צורת הלהבה) משתנה כל הזמן.

---

[1] יונתן זקס, "לרפא לב שבור".

 😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

 

מהי עבודה פנימית

 

קודם כל, זו חתירה למימוש הצו "דע את עצמך". להכיר את הרובדים השונים הפועלים בתוכנו (או שאנו פועלים דרכם)

זה לוודא שאנו פועלים מתוך המיטב שבנו, מתוך רצון להביא את הטוב ביותר האפשרי.

כשאנו עומדים מול צומת בחיים, ואנו צריכים לבחור איך לנהוג, ואנו בוחרים לא באקראי אלא מתוך בחירה מודעת ומושכלת המונהגת ע"י הרצון לעשות את המיטב ולהגיע אל המיטב, הרי זו עבודה פנימית.

כאשר אנו בוחנים את עצמנו, ומבקשים לנהוג בפעם הבאה יותר טוב ככל האפשר, זו עבודה פנימית.

כאשר אנו מבינים שאיננו לבד בעולם, אלא גם ניזונים בהפריה הדדית מן ועם הסובב אותנו, ואנו מפתחים בתוכנו הערכה והכרת תודה, זו עבודה פנימית.

בעבודה פנימית יש התבוננות (פנימית), הקשבה (פנימית), למידה (שהיא תמיד פנימית..); יש קבלת הדרכה מתוך ובאמצעות האינטואיציה..

זה לשמור על נקיון פנימי, כמו בפסוק בתהילים

"נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו"

באופן כזה האדם מזמן ומזמין לעצמו מהויות, איכויות, הפועלות דרכו ובאותה העת גם משאירות בו חותם – הוא תורם להן והן תורמות לו.

בכך האדם נהיה יותר עשיר באיכויות וזוכה להתפתחות רוחנית, ובמקביל בנק האיכויות היקומי הולך ומתעצם.

עבודה פנימית מתחילה ב"דע את עצמך ואת הסובב אותך", ואחרי זה "איך אתה משתמש במה שלמדת כדי לחיות חיים נכונים יותר, קרוב יותר למקור הבריאה, קרוב יותר למילוי חלקך בבריאה". פועל יוצא מכך הוא, בין השאר, גם ריפוי התודעה – תיקון דפוסי חשיבה גרועים.

נמלא את המרחב הפנימי שלנו באיכויות – אמונה, תקוה, שמחה, הכרת תודה על מה שיש לנו, הקשבה לעצמנו ולזולת, חמלה, .. ועוד ועוד, הרשימה ארוכה, כל אחד ואחת עפ"י צרכיה/ו.
לא בכדי הופיעה ה"קורונה" (= כתר) בחיינו בעת הזו. המסר של הקורונה – לשמור על המרחב הפנימי שלנו נקי, ולמלא אותו באיכויות.
העולם שסביבנו יהיה נקי ואיכותי יותר עבורנו ככל שנשכיל לשמור את המרחב הפנימי שלנו נקי ומלא באיכויות.
"אתה הוא המעצב של דמות עצמך" – "אתה הוא הסמכות על חייך שלך", בעל הסמכות להביא אור אל עולמך הפנימי ולהוציא אל האור את עולמך הפנימי.

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

אלול ה'תש"ף   –   ספטמבר 2020

יחסות ותודעה

 

איך שני העקרונות הבסיסיים של תורת היחסות – עקרון היחסיות ועקרון אחידות מהירות האור בריק – באים לידי ביטוי בתודעה האנושית.

 

מדובר בספרות לא מעט במהלך עשרות השנים האחרונות על הקשר (האפשרי, לפחות) בין מדידות קוונטיות לבין התודעה האנושית, קשר הנובע מכך שבמידה מסוימת, תלויה תוצאת המדידה של תהליך קוונטי באופן בו בחר הצופה – הנסיין – להעמיד את הניסוי. מכניקת הקוונטים הינה עמוד אחד עליו נשענת הפיסיקה המודרנית. העמוד האחר הינו תורת היחסות, אך בניגוד למכניקת הקוונטים לא זכור לי שפגשתי בספרות התיחסות לקשר שלה לתודעה. ברשימה זו אני מבקש להראות איך שני העקרונות הבסיסיים של תורת היחסות – עקרון היחסיות ועקרון אחידות (או מוחלטות, אוניברסליות) מהירות האור בריק – קשורים לתודעה האנושית.

 

עקרון היחסיות

עקרון היחסיות, כפי שנוסח ע"י איינשטיין בהניחו את יסודות תורת היחסות, אומר, כי כלל חוקי הפיסיקה זהים בכל מערכות הייחוס הנצפות, כלומר אינם תלויים בנקודת מבטו של הצופה. לעומת זאת, הנתונים של התצפיות בתהליכים פיסיקליים (מדידות של מקום ותנועה) תלויים בנקודת מבטו של הצופה. למעשה, המדידה היחידה שאיננה תלויה בנקודת מבטו של הצופה היא של מהירות האור, ועל המשמעות של תכונה זו נעמוד בהמשך.

בתורת היחסות הפרטית אומר למעשה עקרון היחסיות שכל המערכות האינרציאליות – הנעות במהירות קבועה זו יחסית לזו – הן שקולות; ובתורת היחסות הכללית מורחב העקרון ומתיחס לכלל מערכות הייחוס.

העובדה שכלל חוקי הפיסיקה זהים בכל מערכות הייחוס הנצפות מצביעה על-כך שלחוקים אלה יש קיום עצמי משלהם[1]. במובן זה, חוקי הפיסיקה הינם ביטוי כלשהו של המוחלט.

כך עקרון היחסיות בא לידי ביטוי בעולם הטבע החומרי, אך בעצם זה עקרון שתוקפו אוניברסלי, חובק עולם:

עקרון היחסיות מצביע על כך שקיימת אבחנה ברורה בין מה שיחסי (לצופה) ומה שהוא מוחלט.

עולם החוויה האנושית מכיל ומקיף את עולם הטבע החומרי. עקרון היחסיות כפי שבא לידי ביטוי בעולם החוויה האנושית אומר, כי התופעות בהן אנו צופים ואשר עמן אנו באים במגע הן זהות בכל המערכות הנצפות, אך תוצאת התצפית שלהן תלויה בנקודת מבטו של הצופה.

את מהותו של עקרון היחסיות ניתן להביא בצורה גראפית: את מערכת היחסים בין המוחלט והיחסי ניתן לתאר בתרשים כדוגמת איור מס' 1. העיגול המרכזי מציין את המוחלט, בעוד שהמעגל המקיף אותו מצין את נקודות ההתיחסות של הצופים השונים אשר מהן הם מתיחסים אל המוחלט. כך, למשל, בדוגמה הפיסיקלית העיגול המרכזי מתאר את חוקי הטבע ותופעות הטבע, אשר הם עצמם ללא שינוי, אך כל צופה רואה אותם מן הזווית שלו ולכן התיאור שלו שונה מזה של צופה הנמצא בנקודת התיחסות אחרת.

איור מס' 1 : נקודת ההשקפה המוחלטת ומרחב נקודות ההשקפה היחסיות

[בספר Mister God, This is Anna משרטטת אנה תרשים שבו עיגול מרכזי ומעגל המקיף אותו, כבאיור 1. העיגול המרכזי מייצג את המקום ממנו האלוהים, הבורא, משקיף על הבריאה – אנה קראה לנקודה הזו "viewing point". המעגל המקיף מייצג את המקומות בהם נמצאים בני-האדם – לאלה קראה אנה "points of view".]

השאיפה לתאר את תופעות הטבע בצורה שהיא זהה, עד כמה שאפשר, לכל הצופים, היא הורתה של התיאור (המתמטי) הוקטורי והטנזורי של החוקים הפיסיקליים והתפתחות התופעות במרחב-זמן מינקובסקי או במרחב-זמן העקום של יחסות כללית.

איור מס' 2 : האדם כצופה 1 המציאות היא אחת, אך כל אחד צופה בה ומעורב בה מהמקום שרק הוא נמצא בו

אז כל אחד מאתנו נמצא בנקודת השקפה שונה, כאשר המעגל מייצג את כלל נקודות ההשקפה בהם מצויים בני-האדם. מצב שבו שני אנשים נמצאים באותה נקודת השקפה הוא בלתי-אפשרי, כי שני אנשים לא יכולים לתפוס את אותו המקום במרחב. לפיכך, גם אם המציאות היא אחת, כל אחד צופה בה ומעורב בה מהמקום שרק הוא נמצא בו.

איור מס' 3 : האדם כצופה 2 המציאות היא אחת, אך כל אחד רואה פנים מעט שונות ממנה

כולנו מתבוננים במציאות, שהיא אחת, אך כל אחד רואה פנים מעט שונות ממנה.

ההכרה שאנו, כבני-אדם, מצויים על ההיקף, ואנו צופים במוחלט ומתקשרים איתו מן ההיקף כמו כל האנשים האחרים, אמורה להביא אותנו, ראשית, להכרה והבנה שאנו לא במרכז העולם, ומתוך כך צניעות וענווה. במובן זה, בקשר שלנו עם המוחלט, אנו לא פחותים ולא נעלים מן האחרים.

יחד עם זאת, לכולנו יש, למי יותר ולמי פחות, רצון להרחיב את הכרתנו והבנתנו את המציאות. הדרך לכך היא באיסוף והכלה של עוד ועוד נקודות השקפה, מגוונות. באיור זה מתואר כהרחבת הגזרה בה אנו צופים ומתקשרים עם המוחלט (איור מס' 4). ככל שנלמד ונכיל נקודות השקפה שונות ומגוונות יותר כך נוכל להרחיב את הקשר שלנו עם המוחלט.

איור מס' 4 : למידה = הרחבת זווית הראיה למידה = הרחבת הבסיס ממנו אנו פוגשים את המציאות

לאור אין זמן

אחת התוצאות המענינות של תורת היחסות, שכמעט ואינה ידועה בציבור (עובדה מענינת לכשעצמה!), היא שלאור אין זמן. אמנם מבחינתנו כצופים אנו צופים בתנועת האור, ומבחינתנו נדרש לאור זמן סופי כדי לעבור מנקודה אחת לנקודה שונה ממנה, כך שתנועה זו היא בהחלט תופעה פיסיקלית אמיתית, אך לאור עצמו לא ניתן להצמיד שעון, ולכן מבחינתו של האור הזמן לא קיים. תוצאה זו נובעת מהעקרון הבסיסי השני של תורת היחסות (הראשון הוא עקרון היחסיות) האומר שלמהירות האור יש ערך זהה (אחיד, אוניברסלי) עבור כל הצופים. במילים אחרות, כל הצופים ימדדו ערך זהה למהירות האור, לכל אות של אור (ולמעשה כל גל אלקטרומגנטי) בלי תלות בתנועת מקור האות יחסית לצופה. המשמעות היא שלא יכול להיות קיים צופה שביחס אליו האור במנוחה – האור תמיד בתנועה במהירות c יחסית לכל הצופים.

כעת, זמן אנו מודדים באמצעות שעונים. שעון הוא התקן חומרי, והזמן שהוא מודד מזוהה עם הזמן במערכת ייחוס שבה הוא נמצא במנוחה (ואז הוא נקרא "זמן עצמי"). במילים אחרות, אנו יכולים להתיחס לזמן שהשעון מודד רק כאשר אנו במנוחה יחסית לשעון, או השעון במנוחה יחסית אלינו, שזה היינו-הך. אך כיוון שהאור תמיד בתנועה יחסית לכל הצופים – כאמור, לא יכול להיות קיים צופה שביחס אליו האור במנוחה – לא ניתן להצמיד שעון לאור. ה"שעון" לכאורה היחיד שניתן להצמיד (וירטואלית) לאור הוא התקן שאינו מתקדם בזמן, ולכן בעצם אינו שעון (בשפה של תורת היחסות אומרים שלאור יש אפס "זמן עצמי").

מבחינה תודעתית, "זמן" הוא מושג המיוצר בתודעה כחלק מהפרשנות שלנו את אשר אנו קולטים מהסביבה בה אנו מצויים. אך קיימים גם מצבי תודעה הקרויים "מצבי תודעה מוארים" שבהם אין תחושה של זמן. כאשר אנו בחוויה מוארת טהורה – חווית אור טהור – אין לנו כל תחושה של הזמן שעובר.

 

סיכום

מענין לתת את הדעת על כך שתנועה התלויה בצופה יש לה עצמיות, שניתן להגדיר לה מערכת עצמית (מערכת המנוחה), בעוד שתנועה שאיננה תלויה בצופה (כלומר תנועה במהירות האור) היא גם תנועה שלא ניתן להגדיר לה עצמיות. קיימת אם-כך התאמה בין היכולת להגדיר עצמיות, כלומר קיום נקודת מבט או נקודת השקפה עצמית, מצד אחד, אל מול קיומן של תופעות מוחלטות – שלא ניתן להגדיר להן עצמיות – ולכן אין להן נקודת השקפה עצמית משלהן.

אורי בן-יעקב  G

© כל הזכויות שמורות

אלול ה'תש"ף   –   ספטמבר 2020

---

[1] קיימים גם גדלים חלקיקיים, כמו מסות החלקיקים, מטעניהם החשמליים, וגם תכונות קואנטיות אחרות, שאינם תלויים בצופה. אלה גדלים שאינם מדידים ישירות המאפיינים חלקיקי יסוד (שהם אבני הבנין של היקום), אך הם לא מאפיינים תהליכים פיסיקליים.