פוסט מוצג

אדם ובריאה

  אנחנו, בני-האדם, הננו ישויות חוץ-פלנטריות, שבאים לכדה"א ומקבלים גוף כדי שבתקופת החיים פה נקיים התפתחות ולמידה. הלמידה מתאפשרת כאשר אנ...

‏הצגת רשומות עם תוויות מדע ותודעה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מדע ותודעה. הצג את כל הרשומות

מדע ורוחניות


        הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ (עמוס ג)

כשאלברט איינשטיין נשאל פעם על הקשר בין מדע (science) ודת (religion), הוא ענה באמירה מפורסמת[i] ש..
Science without religion is lame, religion without science is blind.
מהכרתי את תפיסתו הדתית של איינשטיין, אני מאמין שהוא התכוון להיבט הרוחני שבדת, לא לפולחן, מסורת ומנהגים שבה. לפיכך, התרגום הנאות לאמירה זו הוא, לראות עיני,
"מדע ללא רוחניות הוא נכה, רוחניות ללא מדע היא עיוורת"

יונתן זקס כתב ספר שלם, "השותפות הגדולה"[ii], על הקשר בין מדע ורוחניות. בהיותו מנהיג דתי (כיהן כרב הראשי של יהודי בריטניה וחבר העמים) כותרת המשנה של הספר היא "הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות" (באנגלית זה בכלל God, Science and the Search for Meaning), אך בפועל הוא מתייחס בספר, כמו איינשטיין, לקשר בין המדע לבין ההיבט הרוחני של היהדות, לא לפולחן, מסורת ומנהגים שבה, היבט המתייחס לא רק לאלה השייכים בגופם לדת היהודית. לכן גם בצטטי ממנו אתייחס לרוחניות, לא לדת.

בהשוואות שזקס עשה בין מדע לרוחניות, הוא כתב ש..
המדע ענינו הסבר. רוחניות ענינה משמעות.
מטרת המדע להסביר את התופעות בטבע. מטרת הרוחניות לתת משמעות לחיים האנושיים.
המדע מנתח. רוחניות מחברת.
המדע מפרק דברים לרכיביהם היסודיים. רוחניות קושרת אנשים יחדיו ביחסי אמון.
המדע מספר לנו מה יש. הרוחניות – מה ראוי שיהיה.
המדע מתאר. רוחניות קוראת, מזמינה, מזמנת.
המדע רואה אובייקטים. רוחניות מדברת אלינו כסובייקטים.
המדע מבצע ניתוק. רוחניות היא אמנות החיבור, תודעה אל תודעה, נפש אל נפש.
המדע רואה את הסדר המכונן את עולם החומר. הרוחניות שומעת את המוסיקה שמתחת לשכבות הרעש.
המדע הוא ביעור הבערות. הרוחניות היא הגאולה מן הבדידות.
אנו צריכים הסברים מדעיים כדי להבין את הטבע. אנו צריכים משמעות כדי להבין בני-אדם.
המדע משתמש בלוגיקה (=> הלוגיקה היא בגדר כלי למדע). הרוחניות מספרת סיפורים.
להדגשת השוני, מצד אחד, וההשלמה מצד שני, של מדע ורוחניות, סיכם זקס ש..

המדע מפרק דברים כדי להבין איך הם פועלים. רוחניות מצרפת דברים כדי להבין את משמעותם.

מבחינה ביולוגית, כותב זקס, המדע הוא פעילות של מוח שמאל, בעוד רוחניות היא פעילות של מוח ימין. המדע הוא פעילות בעלת אופי זכרי, רוחניות היא פעילות בעלת אופי נקבי.

אמירותיהם של איינשטיין וזקס מציגות את המדע והרוחניות לא כזרים ומנוגדים זה לזו (בניגוד למה שהרבה מאוד אנשים חושבים כיום) אלא דווקא כשני היבטים משלימים של התודעה האנושית, בדומה לעקרון ההשלמה (קומפלמנטריות) שניסח נילס בוהר בתורת הקואנטים; היבטים שנועדו לפעול יחד.

מלבד המימדים הגשמיים של קיומנו האנושי, המצויים בעולם הטבע, יש גם מימדים רוחניים, נבדלים מהקודמים. אלה המימדים בהם יש לנו בחירה חופשית – ללמוד בהם להבחין בין טוב ורע. את עולם הטבע הגשמי אנו קולטים וחווים בעזרת חושינו הגופניים. את המימדים הרוחניים אנו פוגשים וחווים בתודעתנו, בעולמנו הפנימי.

בארבע מאות השנים האחרונות המדעים – מדעי הטבע (פיסיקה, כימיה, ביולוגיה וכיו"ב) – באופן מאוד מכוון התנתקו מכל רלוונטיות להיבטים רוחניים. אולם, האם קיים מדע אחד לעולם הגשמי ומדע אחר, נפרד, לעולם הרוחני? אני סובר שלא. שני העולמות – הגשמי והרוחני – נפגשים ומשתלבים יחד בהוויה האנושית. המדע הוא יצירה אנושית, פועל יוצא של השאיפה שלנו לתאר, להסביר, להבין את העולם. לכן אני מאמין שהמדע צריך להיות הכלי באמצעותו נשאף להבין איך כל היקום, על כל היבטיו – הגשמיים והרוחניים יחד – פועל; רק כך נוכל לקבל תמונת עולם שלמה.

המדע נוצר בתודעה האנושית, משום שמתוך ההתנסויות שלנו בעולם הטבע אנו אוספים מידע ומביאים אותו אל תודעתנו. שם, בתודעתנו, אנו מפענחים את המידע, מעבדים אותו, מפרשים אותו, נותנים לו משמעות, וכך נוצר המדע. אולם באותה המידה אנו מביאים אל תודעתנו את ההתנסות שלנו בהיבטים האנושיים המיוחדים, ולכן הרוחניים, של חיינו. מכאן, שהתודעה האנושית היא המרחב בו פועלים הן המדע והן הרוחניות, מרחב שבו אנו מעבדים ונותנים משמעות לחוויות ולהתנסויות שלנו.

מדוע מדע ללא רוחניות הוא נכה? מה חסר לו? מהו מדע עם רוחניות? מה ההבדל?

העיסוק במדע הוא ייחודי לאדם. בעלי-חיים רבים לומדים את הטריטוריה שלהם ורוכשים מיומנויות הדרושות לצרכי ההישרדות שלהם. אך רק לאדם יש ענין להכיר ולהבין את העולם שבו הוא נמצא בהיבט שהוא במובהק יותר רחב – עד כדי הכלת היקום כולו.

כמו שויקטור פראנקל[iii] וגם יונתן זקס לעיל תיארו זאת, רוחניות היא ביקוש משמעות לחיי האדם. מדע ורוחניות קשורים יחדיו כאשר האדם מבקש להכיר ולהבין את העולם כחלק מביקוש המשמעות לחייו. קשר כזה בא לידי ביטוי בחייהם ופועלם של מדענים דגולים, כקופרניקוס, ניוטון, איינשטיין ורבים אחרים. הקשר הזה מתבקש, אך אינו מחויב המציאות; וכך אנו רואים עיסוק מדעי נרחב ביותר המנותק מהמשמעות הרוחנית לחיינו. זה העושה את המדע לנכה, משום שמדע ללא רוחניות הוא חסר-ערכים, אדיש למשמעות של יישומיו ולתוצאותיהם, עם פוטנציאל אדיר להרס.

כמה רחוק מצב זה מאמירתו של קופרניקוס[iv]
"מטרת המדע היא גילוי העולם כפי שאלוהים רואה אותו, לא כפי שהוא בעינינו"

זוהי תשובה במישור הערכי. אולם קיימת תשובה נוספת, במישור מאוד מעשי: כל הסבר שהמדע יכול לתת הוא מעין מסע לוגי-רציונלי, בסגנון "בהינתן 'א' אז נובע או מתקבל 'ב'". כלומר, אם 'א' ידוע אז המדע יסביר את 'ב'. אולם, מאין נדע את 'א'? בכל הסבר מדעי שייחקר לעומק נגלה שהוא נשען על איזה 'א' שאינו מתקבל בצורה לוגית אלא באופן אינטואיטיבי. איינשטיין הבהיר נקודה זו בצורה מאוד מפורשת, בהתיחסו לאקסיומות והעקרונות הראשוניים של תיאוריות מדעיות:

.. חוקים בסיסיים כלליים ביותר שדרכם אפשר להגיע, בהסקה טהורה, אל תמונת העולם. שום דרך לוגית אינה מובילה אל חוקים בסיסיים אלה, אלא רק האינטואיציה הנשענת על תחושה ועל הבנה של הניסיון.[v]
מושגי היסוד וחוקי היסוד, שאינם ניתנים לפירוק נוסף מהבחינה הלוגית, הם לב לבה של התאוריה ואי-אפשר לתפוס אותם מהבחינה הרציונלית. .. כל ניסיון להסקה לוגית של מושגי היסוד ושל חוקי היסוד .. מתוך הניסיון הבסיסי נדון לכישלון.[vi]

במילים אחרות, לכל הסבר לוגי-רציונלי, גם בהתיחס לעולם הטבע הגשמי, יש שורשים שהתקבלו באופן אינטואיטיבי, כלומר במימדים הלא-גשמיים במרחב התודעה. התעלמות מההיבטים הלא-גשמיים בעצם שומטת את הקרקע מתחת לתקפות של ההסבר המדעי.

בהתיחס לחלקה השני של אמירתו של איינשטיין שצוטטה לעיל, מה המדע תורם לרוחניות, שבלעדיו היא עיוורת?

ביקוש אחר משמעות, גם אם הוא במסגרת החיים האישיים והמעגלים הקרובים לאדם, מחייב הכרה והבנה מסוימת של איך העולם עובד.
למידה אמיתית היא יותר מאשר רק צבירת ידע – זו התנסות, שיש בה גם הפנמה וקבלה של המשמעות של ההתנסות.
רוחניות ללא מדע, שאין בה הבנה איך העולם עובד, היא פנטזיה, אשליה, משום שללא הבנה כזו האדם אינו יכול באמת להיות שותף פעיל בבריאה.
לדוגמא, רצון להביא טוב לעולם הוא ללא ספק ביטוי של רוחניות. הבאת טוב לעולם היא מעשה של בריאה ויצירה, הבא מתוך תחושה של אחריות ומתוך בחירה חופשית. אולם, להביא את הטוב אל תוך סביבה בלי להבין את הסביבה זה עוורון.
משפט עממי אומר "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.." לא מספיק שיש כוונות טובות, צריך לדעת להביא אותן לכתובת הנכונה, לבטא אותן בצורה מתאימה. כאן נכנסת הלמידה .
הבנת הסביבה זה לזכור שבנתינה אנחנו בוקטור הפעיל, הוקטור החיובי, ולשאול ולבדוק האם הסביבה מוכנה, מסוגלת, לקבל את מה שאנו מבקשים לתת.. האם הנתינה שלנו מתאימה לסביבה..
משום שאם הנתינה שלנו אינה מתאימה לקהל היעד, לסביבה אליה היא מיועדת, אז הנתינה עשויה להפוך לנסיון לכפייה על הצד השני, לנסיון לשלוט באחר, גם אם מלכתחילה לא היתה כל כוונה כזו; ואז התוצאה היא תסכול של שני הצדדים – הן הנותן, שמרגיש שנתינתו נדחית ואינה מתקבלת, והן המקבלים, שהכוונה הטובה אינה מגיעה אליהם.

מושכל ראשון מבחינתי הוא שאנחנו חלק מהבריאה. אנחנו אחד עם הבריאה, איננו נפרדים מהבריאה. במובן מסוים, כמו שבהולוגרמה יש בכל נקודה של לוח הצילום תמצית של התמונה כולה המאפשרת שיחזור של התמונה התלת-מימדית, כך יש בכל אחד מאתנו את המהות, תמצית, של כל הבריאה. זו המשמעות של להיות נברא בצלם אלוהים. כך יש בכל אחד מאתנו זיקה לבריאה – מעין חוט דקיק הקושר אותנו, כל אחד מאתנו, ישירות, לבריאה.
קיום קשר ישיר עם הבריאה, בלי מתווכים, הוא זכות טבעית של כל אדם, מעצם היותו אדם.
חלק מהיותנו ברואים בצלם אלוהים הוא הרצון, הבקשה, לגלות ולמצוא משמעות במציאות שאנו חווים, המציאות בה אנו מוצאים את עצמנו.
ביקוש זה מונע ע"י אמונה או ידיעה פנימית שהשגת משמעות כזו היא אפשרית.

רוחניות היא אז יישום המשמעות הזו בחיי האדם, מתוך רצון להיות שותף פעיל במעשה הבריאה.

הן המדע והן הרוחניות נשענים על האמונה, על מעין ידיעה פנימית, שיש סדר ביקום. המדע מבקש לפענח את הסדר הזה ולהסביר בעזרתו את התופעות בטבע; רוחניות היא בקשתו של האדם למצוא משמעות עמוקה בחייו ובכך להשתתף ולהיות חלק בסדר היקומי.

בתפיסת העולם שלי מדע ורוחניות אמורים להיות משולבים; המדע אמור ללמד אותנו לא רק על עולם הטבע הגשמי אלא גם על עולמנו הרוחני, והעולם הרוחני אמור להשרות על המדע את הדרך הנכונה להתיחס אל העולם.

אמנם, לא כל אחד הוא מדען. אך ברמה האישית מדע משמעו למידה איך העולם עובד, כ"א בדרגת ההעמקה שהוא/היא צריכים. מדע ורוחניות נועדו ללכת יחד, יד-ביד, בחיי האדם. יחד, כך אני מאמין, אלה שתי הרגליים שעליהן עומד קיומו של אדם שלם.



😊
אורי בן-יעקב  G
© כל הזכויות שמורות


[i] A. Einstein "Science and religion", in Ideas and Opinions, translations and revisions by Sonja Bargmann, Crown Publishers, Inc. New-York. 1954 p. 46.

[ii] יונתן זקס, "השותפות הגדולה", ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים 2013.

[iii] ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות", הוצאת דביר 1970; "הרופא והנפש", הוצאת דביר 2010

[iv] ניקולאוס קופרניקוס, עפ"י ז. בכלר, "שלוש מהפכות קופרניקיות", 1999

[v] א. איינשטיין, "עקרונות המחקר", דברים שנאמרו ע"י איינשטיין ב- 26.4.1918 בחגיגה לציון יום הולדתו ה- 60 של מקס פלנק, ב- אלברט איינשטיין – רעיונות ודעות, הוצאת מאגנס, תשס"ה, ירושלים, p. 136.

[vi] א. איינשטיין, "על המתודיקה של הפיזיקה העיונית", עפ"י הרצאה שנתן איינשטיין ב- 10.6.1933 באוקספורד, ב- אלברט איינשטיין – רעיונות ודעות, הוצאת מאגנס, תשס"ה, ירושלים, p. 162.

עקרונות קוסמיים – עקרונות היסוד של הבריאה


אי-אז בעבר, לפני כמה אלפי שנים, השתחררו כמה אנשים לרגע מהעיסוק בצרכי ההישרדות היום-יומית והתבוננו סביבם, מתפעלים ומתפעמים מהעולם הסובב אותם. הם ראו את אותם הדברים שכולם רואים – הסביבה האנושית כמו גם הטבע החי והדומם – אך הביטו בהם במבט שונה. הם לא שאלו "במה יכולים דברים אלה לשרת אותנו?" אלא "מה המשמעות של מה שאנו רואים?"

הם התבוננו סביבם וראו סדירויות – תופעות החוזרות על עצמן גם אם הן מופיעות בלבושים שונים ("אותה הגברת בשינוי אדרת"). הם הבינו שסדירויות מעידות על עקרונות קוסמיים (קוסמוס = סדר), אוניברסליים, העומדים מאחוריהן – עקרונות בסיסיים, המשותפים לכל התופעות האלה – ותהו מהם העקרונות האלה.

העקרונות הקוסמיים אינם יצירה אנושית. הם חלק מהמארג, או המיכלול, הקרוי "יקום" "universe".

יש שמיחסים את העקרונות לבורא. אחרים אומרים שהם קיימים מעצמם. בלי להכנס כאן לסוגיה זו, העקרונות הקוסמיים מנחים את עולם התופעות.


  •  עקרונות אוניברסליים העומדים מעל לכל תיאוריה, מעל לכל דת
  •  עקרונות קבועים, נצחיים, שלא ישתנו "מחר בבוקר" בגלל שמישהו גילה משהו חדש
  •  עקרונות ראשוניים, תקפים הן לעולם הטבע החומרי, פיסיקלי, והן לעולם החיים
  •  עקרונות שיש בהם כדי להיות ציוני דרך, קווים מנחים לחיים, מעין "מפת דרכים", כדי שנוכל להשתמש בהם ולנהל את חיינו ולמלא את תפקידנו בבריאה בצורה המיטבית.


את העקרונות הקוסמיים לא ניתן להגדיר או להכיל בתיאור מילולי. ניתן לכנות אותם בשמות או כינויים, אך כל שם או כינוי שבני-אדם נותנים יכול רק להצביע על מאפיין מרכזי של אותו עיקרון.
כמו, למשל, בפרק הפותח את ה'דאו-דה-צ'ינג':

דאו אשר תוכל להגדירו
אינו דאו נצחי
שם אשר תוכל לכנותו
אינו שם נצחי
נטול השם הוא מקור ראשיתם של שמים וארץ
בעלת השם היא אימם של ריבוא דברים
(דאו-דה-צ'ינג, פרק א')

ניתן להרחיב מעט ע"י מתן דוגמאות, או ע"י הצגה סימבולית-גרפית, אך גם אלה יהוו תיאורים חלקיים ולא מקיפים.
למשל, העקרון שניתן לקרוא לו "קטבים משלימים" או "אחדות הקטבים", "אחדות הניגודים", שהוא מאוד מרכזי בתהליכי בריאה ויצירה. בהצגה סימבולית-גרפית הוא מתואר יפה מאוד ע"י הסמל הסיני של יין ו-ינג, או ע"י הסמל המוכר לנו כ"מגן-דוד":

                         


ככל שנכיר עקרונות אלה ואת האופן בו הם באים לידי ביטוי, ויכולים לבוא לידי ביטוי, בחיינו, כך נוכל ליישם את השימוש המיטיב בהם.

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א   נובמבר 2020

פרשת "בְּרֵאשִׁית" – בראשית ברא – זכר ונקבה

 

מילת הפתיחה "בראשית" מכילה בתוכה את כל התורה כולה – את העקרון הבסיסי של הבריאה : כדי שתהיה יצירה צריך הגורם הזכרי (א-1) לבוא אל תוך הגורם הנקבי (ב-2). כאשר הגורם הנקבי קולט לתוכו את הגורם הזכרי ומכיל אותו יש הפריה ממנה נוצר החדש, השלישי.

האלמנט הנקבי והאלמנט הזכרי – בתהליך התפתחות אורגני שניהם זקוקים זה לזה כדי ליצור.

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א,א)

         זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א,כז)


השאלה העתיקה – מדוע מתחילה התורה ב-ב', שהיא האות השניה, ולא ב-א' האות הראשונה?

א' = אלף – מקורה במילה "אלוף" שהוא השור המנהיג את העדר, ההולך בראש. לכן, אמנם, המשמעות של א' היא "ראש", "מוביל", "מנהיג", מספר 1, זכרי, כלפי חוץ, וכיו"ב.

ב' = בית – כשמה כן היא, במשמעות של "בית", "מעון", "מקום המכיל אותנו, שומר עלינו, מגן עלינו, מאפשר לנו התפתחות", מספר 2, נקבי, כלפי פנים, וכיו"ב.

ואמנם,

בראשית = ב-ראש-ית

כך שהמילה "בראשית" עצמה מכילה את התובנה שתהליך הבריאה והיצירה צריך שה"ראש" – ה"אלף" – ה"מספר אחד" – הזכרי – ימצא את מקומו בתוך ה"בית" – ה"מספר שתים" – הנקבי – המכיל, הקולט.


כמובן שאנו מכירים את תהליך ההפריה הגופני, הביולוגי, שבו האמור בא לידי ביטוי בצורה ברורה. אך הכוונה כאן אינה להיבט הביולוגי המתקיים בכל עולם החי אלא דווקא להיבט הרוחני הבלעדי לעולם האנושי ומעליו.

בניגוד להיבט הביולוגי-גופני, היוצר בד"כ הבחנה מובהקת בין זכר ונקבה, בן ובת, איש ואישה, כאן הכוונה לכך שבכל אחד מאיתנו קיימים הן אלמנטים נקביים והן אלמנטים זכריים, ביחסים ובדגשים שונים.

שני הגורמים – הנקבי והזכרי – כשהם בנפרד – כ"א לחוד – הם עקרים. הפריה הדדית, ובריאה ויצירה כתוצאה מכך, יכולים להתרחש רק במפגש המתקיים בהתאם למהויותיהם. כמו שחץ (מספר אחד) צריך קשת שתמתח (ובכך תיצור מספר שתים) כדי להיירות, והוא צריך מטרה (עוד מספר שתים) כדי להביא לתוצאה (כלומר – החץ צריך לעבור מ"מספר שתים" ראשונה ל"מספר שתים" שניה. מזכיר משהו אצל בני-אדם?).



אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשוון ה'תשפ"א        אוקטובר 2020

עקרונות קוסמיים וחוקי טבע


חוקי הטבע המוכרים וידועים לנו – חוקי הפיסיקה, הכימיה, המתמטיקה – מבטאים את התובנות, הפרשנויות, הטובות ביותר שיש לנו, בכל רגע נתון, לגבי התופעות בעולם החומר.

חוקים אלה מאפשרים לנו לנווט את דרכנו בעולם הטכנולוגיה. במערכות הכלכליות שבנינו הם מאפשרים לנו להתקיים ולשרוד. הם מספקים תחזיות שניתן למדוד, הכרחיים לטכנולוגיה, לתעשייה ולהנדסה. חוקים אלה עשויים להנחות אותנו בבניית גשרים, חלליות, אנדרואידים או טלפונים חכמים, וכיו"ב.

ומה לגבי הבנת היקום?

היקום כולל, מלבד עולם החומר, את עולם החי, העולם האורגני, ובפרט העולם האנושי. לפיכך הבנת היקום צריכה לכלול גם את הבנת העולם האורגני ובפרט הבנת האדם. אך חוקי הטבע הללו הם חסרי תועלת, בלתי-שימושיים לחלוטין, לחיי אדם – חוקי הפיסיקה והמתמטיקה אינם מסוגלים להנחות את חיי האדם. לדוגמה, חוקי הפיסיקה והמתמטיקה מאפשרים לנו לתאר ולנתח את תנועתה של רכבת הרים, אך אינם מועילים בשום צורה לעזור לעבור את העליות והמורדות ולהתגבר על המהמורות של חיי הנישואין.

הבנת עולם החומר בלבד היא מצומצמת, חלקית, ולא-מספקת.

 

אז היכן נוכל למצוא את החוקים, הכללים, אשר יכולים להנחות אותנו במהלך חיינו האנושיים, במערכות היחסים שלנו, במיכלול היחסים שלנו עם העולם הסובב אותנו?

התופעות בעולם החומר, אשר מהתצפיות בהן אנו מסיקים את חוקי הטבע, הן התגשמויות של עקרונות קוסמיים. עקרונות אלה כשמם כן הם – חלים על כל היקום ומבטאים את הסדר (קוסמוס = סדר) והסדירויות שבו. הם באים לידי ביטוי בעולם האורגני, בחיי אדם, כמו גם בעולם החומר.


מדוע יש לנו, או לפחות מדוע שיהיה לנו, ענין בעקרונות הקוסמיים? מה אנחנו מבקשים, ומדוע ולמה אנו מבקשים את זה?

דימוי עתיק לאדם הוא כרַכָּב הנוהג במרכבה הנמשכת ע"י מספר סוסים (או אריות, כמו בקלף 7 בטארוט). המרכבה היא כמובן המיכלול האנושי, והסוסים הם הפונקציות השונות של המיכלול. אם הסוסים דוהרים בצורה מתואמת – בהרמוניה – אז האדם יכול להתקדם ולהתפתח במסלול חייו. אבל אם אין תואם בין הסוסים אלא דיסהרמוניה, כשכל סוס מושך לכיוון אחר – אז התוצאה היא כאוס, ללא אפשרות להתקדם.

הכרת העקרונות הקוסמיים תסייע לנו להנחות את הסוסים למשוך את מרכבתנו בצורה תואמת.

לפיכך, חלק מהחינוך האנושי צריך להיות הכרת העקרונות הקוסמיים.

העקרונות הקוסמיים – עקרונות היסוד של הבריאה – הם באים לידי ביטוי בחיינו בכל מקרה. לכן כדאי לנו להכיר אותם, כדי שנוכל להשתמש בהם וליישם אותם בחיים שלנו בצורה מיטבית.


השאלה היא – איך אנו מזהים ומתארים את העקרונות הקוסמיים המשותפים (כלומר, באים לידי ביטוי גם וגם) לעולם האנושי, האורגני, ועולם החומר? איך לקבל מהם הנחיה וליישם אותם בצורה חיובית ובונה להתקדמות והתפתחות בחיינו?

נניח, כדוגמא, שיש בידנו מכשיר רדיו, ואנו מבקשים להתחבר לאחד משידורי הרדיו. אנו יודעים שכל תחנת רדיו מאופינת ע"י תדר משלה, וכדי להתחבר לאחת מהן, נניח גלי צה"ל, עלינו לכוון את מכשיר הרדיו שלנו לתדר המתאים. ברור לנו, ואין כאן שום ספק, שאם נכוון את המכשיר לתדר של רשת ב', למשל, לא נוכל לקלוט את גלי צה"ל – נקלוט משהו שונה.

כך הדבר גם עם העקרונות הקוסמיים. עלינו ללמוד למה אנו מבקשים להתחבר, ואיך לכוון את עצמנו להתחבר אליהם.

😊


אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א   אוקטובר 2020

הרקליטוס – מניגודים ליצירה

על הזרימה ממפגש ניגודים ועד לשילובם לשיתוף ויצירה

הרקליטוס (535 – 475 לפנה"ס, אפסוס, אסיה הקטנה) ידוע ברבים בעיקר במילים שייחס לו אפלטון "הכל זורם", לאמור, החיים הם כנהר זורם, בשינוי תמידי, כל רגע אינו דומה למשנהו; כמו שאם אדם עומד בנהר המים השוטפים אותו בכל רגע הם שונים, בהתבסס על אמירתו של הרקליטוס ש"אינך יכול לדרוך פעמיים באותו הנהר, כי מים אחרים זורמים כל הזמן".

משנתו של הרקליטוס היתה הרבה יותר מעמיקה מאשר רק "הכל זורם". לצערנו נותרו ממנה רק קטעי משפטים ומאלה אנו צריכים לבנות כעת כמו בפאזל תמונה שלמה.

 

בשונה מעמיתיו בני-זמנו אשר ביקשו אחר ישות חומרית כמקור (ראשית היולית) לכל הדברים, הרקליטוס זיהה את המקור ההיולי ככוח תבוני (לו הוא קרא "לוגוס"):

הלוגוס הוא נצחי .. כל הדברים קורים עפ"י הלוגוס .. הלוגוס משותף לכולם ..

זה חכם להקשיב .. ללוגוס, ולהכיר בכך שכל הדברים הם אחד.

ועוד בניגוד להם, אשר ראו את היקום כישות סטטית, נצחית וקבועה ללא שינוי, הוא ראה, כאמור, את החיים כנהר זורם ושוטף. כפועל יוצא, בניגוד להם אשר תהו והיקשו איך זה שהעולם (אשר אמור על-פי תפיסתם להיות סטטי וללא שינוי ולנבוע ממקור חומרי אחד) מלא ריבויים וניגודים, הוא הבין שדוקא מהריבוי ומפגש הניגודים יש יצירה ובריאה.

בכך קיים דמיון רב בין משנתו של הרקליטוס לתפיסת ה'דאו' אשר לאו-דזה הביא לסין בערך באותה התקופה.

הרקליטוס הבין שתמונת המציאות היא של ישויות שונות ומנוגדות, לעיתים אף קוטביות זו לזו:

האל הוא יום ולילה, חורף וקיץ, שלום ומלחמה, רעב ושובע; הוא מקבל צורות שונות

והמציאות, כמו הנהר שתמיד שוטף, מתחלף ומשתנה, מתקיימת מחילופי הדברים:

דברים קרים מתחממים, חמים מתקררים, רטוב הופך יבש, יבש הופך רטוב

לכן, כמו בסמל הדאו (יין ו-יאנג) הסיני, המראה הן את הניגודים והן את השילוב שלהם, ניתן לראות את השלם, מצד אחד, כמיכלול, ומצד שני כאוסף כל חלקיו :

דברים המחוברים יחד מהווים בעת ובעונה אחת הן מכלול שלם והן אוסף של מרכיבים; דברים באים יחד ומתחברים, ומתרחקים ונפרדים זה מזה; שירה בהרמוניה ושירה בדיסהרמוניה; האחד עשוי מכל הדברים, וכל הדברים באים מן האחד

דברים שונים משלימים עם עצמם. יש הרמוניה במשיכה לאחור, כמו בקשת ובנבל.

תפיסה זו, שניתן לתארה כ"המציאות מורכבת מהפכים שניתן לראות יחד כאחדות" זכתה מאוחר יותר לכינוי "אחדות הניגודים".

הרקליטוס תיאר בצורה יפה מאוד את האופן בו ההפכים, לאחר פגישתם, מותמרים ויוצרים יחד שלם חדש, בלי לאבד את זהותם המקורית:

השונים/המנוגדים מתלכדים יחד, ומן ההבדלים נוצרת ההרמוניה היפה ביותר, וכל הדברים מתהווים במאבק והתמודדות.

מה שמתנגד מאחד, ההתכווננות הטובה ביותר נובעת מדברים בכיוונים מנוגדים, וכל הדברים מתהווים במאבק והתמודדות.

מה שמתנגד הוא זה שעוזר.

התנגדות מביאה התאמה. ממחלוקת באה ההרמוניה הנאה ביותר.

מצלילים שונים באה הנעימה הנעימה ביותר.

מצד אחד, "כל הדברים מתהווים במאבק והתמודדות" – כששניים שונים נפגשים וכל אחד מבקש לשמור על זהותו, מאבק והתמודדות הם בלתי-נמנעים. אך חשוב להדגיש – המאבק וההתמודדות אינם חייבים להיות רוויי-דמים ואין לראותם בהכרח באור שלילי. להיפך: המאבק וההתמודדות המשמעותיים הם בתוך האדם עצמו – האם ללכת בעקבות האגו שלי, ו"לעמוד על העמדה שלי", או לסגת מעט כדי לתת מקום גם לצד השני.

אך לאחר המאבק וההתמודדות בא חלקו השני, החשוב ביותר, של התהליך – "השונים/המנוגדים מתלכדים יחד, ומן ההבדלים נוצרת ההרמוניה היפה ביותר". כדי להגיע להרמוניה, לתוצאה ברת-קיימא, שני הכוחות – שמלכתחילה הם אנטגוניסטים, מנוגדים, ולכן במאבק כי כל אחד מהם מבקש לקדם את העמדה שלו, מה שחשוב לו – צריכים להתלכד יחד, למצוא את המתאם שביניהם, וכך נוצרת ההרמוניה שמאפשרת לכולם לחיות יחד בשלום וביצירה.

לכן "ממחלוקת באה ההרמוניה הנאה ביותר", "מצלילים שונים באה הנעימה הנעימה ביותר".

לכן "מה שמתנגד הוא זה שעוזר" (זה כמובן מתקשר לחוק השלישי של ניוטון, מה שנקרא 'חוק הפעולה והתגובה', שבא לידי ביטוי בהליכה, ריצה, חתירה, וכל התקדמות אחרת; וזו המשמעות של הביטוי התנכי 'עזר כנגדו')

סכמתית, אפשר להציג זאת כתהליך שמתחיל בשני כוחות מנוגדים, אנטגוניסטים : ¬®

אבל כדי להגיע להרמוניה, לשיתוף פעולה, הם צריכים ביחד לשנות כיוונים – כל אחד חייב לוותר על משהו כדי לפנות לכיוון משותף –  =<.

ואז הם יכולים לפעול במקביל, בכיוון מטרה משותפת : ­­##

זה, בעצם, הפתרון לבעיית הניגודים :

¬®   Ü    =<   Ü     ­##

סכמה זו היא, לכאורה, מאוד דיאגרמטית, מופשטת. בפועל היא מתארת קוד מאוד בסיסי בבריאה ובחיי האדם : במצב הראשוני כל צד נעוץ ומחופר באגו שלו. לצורך הגעה לשיתוף פעולה כל אחד צריך לוותר על משהו מהאגו, מה"אני", ולשנות כיוון בהתאם  =<. השינוי אינו טכני בלבד, כי כרוכה בו הבאה של איכויות שאינן קיימות ברמה הראשונה – יכולת הכלה של האחר, כיבוד הדדי, אומץ להשתנות, נכונות להקשבה, סבלנות, סובלנות, וכיו"ב, וכך נוצר המצע המאפשר שיתוף פעולה ­­##.

אמנם אין בציטוטים שנשתמרו מהרקליטוס התיחסות מפורשת לבחירה חופשית, אולם אין ספק שמעבר מאנטגוניזם לשיתוף אינו יכול להתרחש ללא בחירה מודעת.

הרקליטוס הבין כל זאת עוד בזמנו, אך זה היה מתקדם מדי עבור החברה האנושית שבה חי.

אז כדי להגיע לתוצאה ברת קיימא, שיש בה הרמוניה, שיתוף ויצירה, צריך להתקדם אל מעבר למאבק ולהתמודדות; צריך לדעת לוותר על הרצון להכניע את האחר ולשלוט בו, ולאפשר במקום זאת את שיתוף הפעולה.

זה כמובן רק בתמצית, יש עוד הרבה שאפשר להוסיף. סמל ה-יין ו-יאנג, למשל, לא מציג רק ניגודים – הוא מציג את השילוב ביניהם. האדם הוא הבוחר אם להתמקד בניגודיות, בקיטוב, או בשילוב של השונים.




אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א   –   אוקטובר 2020

יחסות ותודעה

 

איך שני העקרונות הבסיסיים של תורת היחסות – עקרון היחסיות ועקרון אחידות מהירות האור בריק – באים לידי ביטוי בתודעה האנושית.

 

מדובר בספרות לא מעט במהלך עשרות השנים האחרונות על הקשר (האפשרי, לפחות) בין מדידות קוונטיות לבין התודעה האנושית, קשר הנובע מכך שבמידה מסוימת, תלויה תוצאת המדידה של תהליך קוונטי באופן בו בחר הצופה – הנסיין – להעמיד את הניסוי. מכניקת הקוונטים הינה עמוד אחד עליו נשענת הפיסיקה המודרנית. העמוד האחר הינו תורת היחסות, אך בניגוד למכניקת הקוונטים לא זכור לי שפגשתי בספרות התיחסות לקשר שלה לתודעה. ברשימה זו אני מבקש להראות איך שני העקרונות הבסיסיים של תורת היחסות – עקרון היחסיות ועקרון אחידות (או מוחלטות, אוניברסליות) מהירות האור בריק – קשורים לתודעה האנושית.

 

עקרון היחסיות

עקרון היחסיות, כפי שנוסח ע"י איינשטיין בהניחו את יסודות תורת היחסות, אומר, כי כלל חוקי הפיסיקה זהים בכל מערכות הייחוס הנצפות, כלומר אינם תלויים בנקודת מבטו של הצופה. לעומת זאת, הנתונים של התצפיות בתהליכים פיסיקליים (מדידות של מקום ותנועה) תלויים בנקודת מבטו של הצופה. למעשה, המדידה היחידה שאיננה תלויה בנקודת מבטו של הצופה היא של מהירות האור, ועל המשמעות של תכונה זו נעמוד בהמשך.

בתורת היחסות הפרטית אומר למעשה עקרון היחסיות שכל המערכות האינרציאליות – הנעות במהירות קבועה זו יחסית לזו – הן שקולות; ובתורת היחסות הכללית מורחב העקרון ומתיחס לכלל מערכות הייחוס.

העובדה שכלל חוקי הפיסיקה זהים בכל מערכות הייחוס הנצפות מצביעה על-כך שלחוקים אלה יש קיום עצמי משלהם[1]. במובן זה, חוקי הפיסיקה הינם ביטוי כלשהו של המוחלט.

כך עקרון היחסיות בא לידי ביטוי בעולם הטבע החומרי, אך בעצם זה עקרון שתוקפו אוניברסלי, חובק עולם:

עקרון היחסיות מצביע על כך שקיימת אבחנה ברורה בין מה שיחסי (לצופה) ומה שהוא מוחלט.

עולם החוויה האנושית מכיל ומקיף את עולם הטבע החומרי. עקרון היחסיות כפי שבא לידי ביטוי בעולם החוויה האנושית אומר, כי התופעות בהן אנו צופים ואשר עמן אנו באים במגע הן זהות בכל המערכות הנצפות, אך תוצאת התצפית שלהן תלויה בנקודת מבטו של הצופה.

את מהותו של עקרון היחסיות ניתן להביא בצורה גראפית: את מערכת היחסים בין המוחלט והיחסי ניתן לתאר בתרשים כדוגמת איור מס' 1. העיגול המרכזי מציין את המוחלט, בעוד שהמעגל המקיף אותו מצין את נקודות ההתיחסות של הצופים השונים אשר מהן הם מתיחסים אל המוחלט. כך, למשל, בדוגמה הפיסיקלית העיגול המרכזי מתאר את חוקי הטבע ותופעות הטבע, אשר הם עצמם ללא שינוי, אך כל צופה רואה אותם מן הזווית שלו ולכן התיאור שלו שונה מזה של צופה הנמצא בנקודת התיחסות אחרת.

איור מס' 1 : נקודת ההשקפה המוחלטת ומרחב נקודות ההשקפה היחסיות

[בספר Mister God, This is Anna משרטטת אנה תרשים שבו עיגול מרכזי ומעגל המקיף אותו, כבאיור 1. העיגול המרכזי מייצג את המקום ממנו האלוהים, הבורא, משקיף על הבריאה – אנה קראה לנקודה הזו "viewing point". המעגל המקיף מייצג את המקומות בהם נמצאים בני-האדם – לאלה קראה אנה "points of view".]

השאיפה לתאר את תופעות הטבע בצורה שהיא זהה, עד כמה שאפשר, לכל הצופים, היא הורתה של התיאור (המתמטי) הוקטורי והטנזורי של החוקים הפיסיקליים והתפתחות התופעות במרחב-זמן מינקובסקי או במרחב-זמן העקום של יחסות כללית.

איור מס' 2 : האדם כצופה 1

המציאות היא אחת, אך כל אחד צופה בה ומעורב בה מהמקום שרק הוא נמצא בו

אז כל אחד מאתנו נמצא בנקודת השקפה שונה, כאשר המעגל מייצג את כלל נקודות ההשקפה בהם מצויים בני-האדם. מצב שבו שני אנשים נמצאים באותה נקודת השקפה הוא בלתי-אפשרי, כי שני אנשים לא יכולים לתפוס את אותו המקום במרחב. לפיכך, גם אם המציאות היא אחת, כל אחד צופה בה ומעורב בה מהמקום שרק הוא נמצא בו.

איור מס' 3 : האדם כצופה 2

המציאות היא אחת, אך כל אחד רואה פנים מעט שונות ממנה

כולנו מתבוננים במציאות, שהיא אחת, אך כל אחד רואה פנים מעט שונות ממנה.

ההכרה שאנו, כבני-אדם, מצויים על ההיקף, ואנו צופים במוחלט ומתקשרים איתו מן ההיקף כמו כל האנשים האחרים, אמורה להביא אותנו, ראשית, להכרה והבנה שאנו לא במרכז העולם, ומתוך כך צניעות וענווה. במובן זה, בקשר שלנו עם המוחלט, אנו לא פחותים ולא נעלים מן האחרים.

יחד עם זאת, לכולנו יש, למי יותר ולמי פחות, רצון להרחיב את הכרתנו והבנתנו את המציאות. הדרך לכך היא באיסוף והכלה של עוד ועוד נקודות השקפה, מגוונות. באיור זה מתואר כהרחבת הגזרה בה אנו צופים ומתקשרים עם המוחלט (איור מס' 4). ככל שנלמד ונכיל נקודות השקפה שונות ומגוונות יותר כך נוכל להרחיב את הקשר שלנו עם המוחלט.

איור מס' 4 : למידה = הרחבת זווית הראיה

למידה = הרחבת הבסיס ממנו אנו פוגשים את המציאות

 

לאור אין זמן

אחת התוצאות המענינות של תורת היחסות, שכמעט ואינה ידועה בציבור (עובדה מענינת לכשעצמה!), היא שלאור אין זמן. אמנם מבחינתנו כצופים אנו צופים בתנועת האור, ומבחינתנו נדרש לאור זמן סופי כדי לעבור מנקודה אחת לנקודה שונה ממנה, כך שתנועה זו היא בהחלט תופעה פיסיקלית אמיתית, אך לאור עצמו לא ניתן להצמיד שעון, ולכן מבחינתו של האור הזמן לא קיים. תוצאה זו נובעת מהעקרון הבסיסי השני של תורת היחסות (הראשון הוא עקרון היחסיות) האומר שלמהירות האור יש ערך זהה (אחיד, אוניברסלי) עבור כל הצופים. במילים אחרות, כל הצופים ימדדו ערך זהה למהירות האור, לכל אות של אור (ולמעשה כל גל אלקטרומגנטי) בלי תלות בתנועת מקור האות יחסית לצופה. המשמעות היא שלא יכול להיות קיים צופה שביחס אליו האור במנוחה – האור תמיד בתנועה במהירות c יחסית לכל הצופים.

כעת, זמן אנו מודדים באמצעות שעונים. שעון הוא התקן חומרי, והזמן שהוא מודד מזוהה עם הזמן במערכת ייחוס שבה הוא נמצא במנוחה (ואז הוא נקרא "זמן עצמי"). במילים אחרות, אנו יכולים להתיחס לזמן שהשעון מודד רק כאשר אנו במנוחה יחסית לשעון, או השעון במנוחה יחסית אלינו, שזה היינו-הך. אך כיוון שהאור תמיד בתנועה יחסית לכל הצופים – כאמור, לא יכול להיות קיים צופה שביחס אליו האור במנוחה – לא ניתן להצמיד שעון לאור. ה"שעון" לכאורה היחיד שניתן להצמיד (וירטואלית) לאור הוא התקן שאינו מתקדם בזמן, ולכן בעצם אינו שעון (בשפה של תורת היחסות אומרים שלאור יש אפס "זמן עצמי").

מבחינה תודעתית, "זמן" הוא מושג המיוצר בתודעה כחלק מהפרשנות שלנו את אשר אנו קולטים מהסביבה בה אנו מצויים. אך קיימים גם מצבי תודעה הקרויים "מצבי תודעה מוארים" שבהם אין תחושה של זמן. כאשר אנו בחוויה מוארת טהורה – חווית אור טהור – אין לנו כל תחושה של הזמן שעובר.

 

סיכום

מענין לתת את הדעת על כך שתנועה התלויה בצופה יש לה עצמיות, שניתן להגדיר לה מערכת עצמית (מערכת המנוחה), בעוד שתנועה שאיננה תלויה בצופה (כלומר תנועה במהירות האור) היא גם תנועה שלא ניתן להגדיר לה עצמיות. קיימת אם-כך התאמה בין היכולת להגדיר עצמיות, כלומר קיום נקודת מבט או נקודת השקפה עצמית, מצד אחד, אל מול קיומן של תופעות מוחלטות – שלא ניתן להגדיר להן עצמיות – ולכן אין להן נקודת השקפה עצמית משלהן.



אורי בן-יעקב  G

© כל הזכויות שמורות

אלול ה'תש"ף   –   ספטמבר 2020




[1] קיימים גם גדלים חלקיקיים, כמו מסות החלקיקים, מטעניהם החשמליים, וגם תכונות קואנטיות אחרות, שאינם תלויים בצופה. אלה גדלים שאינם מדידים ישירות המאפיינים חלקיקי יסוד (שהם אבני הבנין של היקום), אך הם לא מאפיינים תהליכים פיסיקליים.