על הזרימה ממפגש ניגודים ועד לשילובם לשיתוף ויצירה
הרקליטוס (535 – 475 לפנה"ס, אפסוס, אסיה הקטנה) ידוע ברבים בעיקר במילים שייחס לו אפלטון "הכל זורם", לאמור, החיים הם כנהר זורם, בשינוי תמידי, כל רגע אינו דומה למשנהו; כמו שאם אדם עומד בנהר המים השוטפים אותו בכל רגע הם שונים, בהתבסס על אמירתו של הרקליטוס ש"אינך יכול לדרוך פעמיים באותו הנהר, כי מים אחרים זורמים כל הזמן".
משנתו של הרקליטוס היתה הרבה יותר
מעמיקה מאשר רק "הכל זורם". לצערנו נותרו ממנה רק קטעי משפטים ומאלה אנו
צריכים לבנות כעת כמו בפאזל תמונה שלמה.
בשונה מעמיתיו בני-זמנו אשר ביקשו אחר
ישות חומרית כמקור (ראשית היולית) לכל הדברים, הרקליטוס זיהה את המקור ההיולי ככוח
תבוני (לו הוא קרא "לוגוס"):
הלוגוס הוא נצחי .. כל הדברים קורים עפ"י
הלוגוס
.. הלוגוס משותף לכולם ..
זה חכם להקשיב .. ללוגוס, ולהכיר בכך שכל הדברים
הם אחד.
ועוד בניגוד להם, אשר ראו את היקום כישות סטטית, נצחית וקבועה ללא שינוי, הוא ראה, כאמור, את החיים כנהר זורם ושוטף. כפועל יוצא, בניגוד להם אשר תהו והיקשו איך זה שהעולם (אשר אמור על-פי תפיסתם להיות סטטי וללא שינוי ולנבוע ממקור חומרי אחד) מלא ריבויים וניגודים, הוא הבין שדוקא מהריבוי ומפגש הניגודים יש יצירה ובריאה.
בכך קיים דמיון רב בין משנתו של
הרקליטוס לתפיסת ה'דאו' אשר לאו-דזה הביא לסין בערך באותה התקופה.
הרקליטוס הבין שתמונת המציאות היא של
ישויות שונות ומנוגדות, לעיתים אף קוטביות זו לזו:
האל הוא יום ולילה, חורף וקיץ, שלום ומלחמה, רעב
ושובע; הוא מקבל צורות שונות
והמציאות, כמו הנהר שתמיד שוטף, מתחלף
ומשתנה, מתקיימת מחילופי הדברים:
דברים קרים מתחממים, חמים מתקררים, רטוב הופך יבש,
יבש הופך רטוב
לכן, כמו בסמל הדאו (יין ו-יאנג) הסיני,
המראה הן את הניגודים והן את השילוב שלהם, ניתן לראות את השלם, מצד אחד, כמיכלול,
ומצד שני כאוסף כל חלקיו :
דברים המחוברים יחד מהווים בעת ובעונה אחת הן
מכלול שלם והן אוסף של מרכיבים; דברים באים יחד ומתחברים, ומתרחקים ונפרדים זה
מזה; שירה בהרמוניה ושירה בדיסהרמוניה; האחד עשוי מכל הדברים, וכל הדברים באים מן
האחד
דברים שונים משלימים עם עצמם. יש הרמוניה במשיכה
לאחור, כמו בקשת ובנבל.
תפיסה זו, שניתן לתארה כ"המציאות
מורכבת מהפכים שניתן לראות יחד כאחדות" זכתה מאוחר יותר לכינוי "אחדות
הניגודים".
הרקליטוס תיאר בצורה יפה מאוד את האופן
בו ההפכים, לאחר פגישתם, מותמרים ויוצרים יחד שלם חדש, בלי לאבד את זהותם המקורית:
השונים/המנוגדים מתלכדים יחד, ומן ההבדלים נוצרת
ההרמוניה היפה ביותר, וכל הדברים מתהווים במאבק והתמודדות.
מה שמתנגד מאחד, ההתכווננות הטובה ביותר נובעת מדברים בכיוונים מנוגדים, וכל הדברים מתהווים במאבק והתמודדות.
מה שמתנגד הוא זה שעוזר.
התנגדות מביאה התאמה. ממחלוקת באה
ההרמוניה הנאה ביותר.
מצלילים שונים באה הנעימה הנעימה ביותר.
מצד אחד, "כל
הדברים מתהווים במאבק והתמודדות" – כששניים שונים נפגשים וכל אחד
מבקש לשמור על זהותו, מאבק והתמודדות הם בלתי-נמנעים. אך חשוב להדגיש – המאבק
וההתמודדות אינם חייבים להיות רוויי-דמים ואין לראותם בהכרח באור שלילי. להיפך:
המאבק וההתמודדות המשמעותיים הם בתוך האדם עצמו – האם ללכת בעקבות האגו שלי,
ו"לעמוד על העמדה שלי", או לסגת מעט כדי לתת מקום גם לצד השני.
אך לאחר המאבק וההתמודדות בא חלקו השני,
החשוב ביותר, של התהליך – "השונים/המנוגדים מתלכדים יחד, ומן ההבדלים
נוצרת ההרמוניה היפה ביותר".
כדי להגיע להרמוניה, לתוצאה ברת-קיימא, שני הכוחות – שמלכתחילה הם אנטגוניסטים,
מנוגדים, ולכן במאבק כי כל אחד מהם מבקש לקדם את העמדה שלו, מה שחשוב לו – צריכים
להתלכד יחד, למצוא את המתאם שביניהם, וכך נוצרת ההרמוניה שמאפשרת לכולם לחיות יחד
בשלום וביצירה.
לכן "ממחלוקת באה
ההרמוניה הנאה ביותר",
"מצלילים שונים באה הנעימה הנעימה ביותר".
לכן "מה שמתנגד הוא זה שעוזר" (זה כמובן מתקשר לחוק השלישי של
ניוטון, מה שנקרא 'חוק הפעולה והתגובה', שבא לידי ביטוי בהליכה, ריצה, חתירה, וכל
התקדמות אחרת; וזו המשמעות של הביטוי התנכי 'עזר כנגדו')
סכמתית, אפשר להציג זאת כתהליך שמתחיל בשני כוחות מנוגדים, אנטגוניסטים : ¬®
אבל כדי להגיע להרמוניה, לשיתוף פעולה, הם צריכים ביחד לשנות כיוונים – כל אחד חייב לוותר על משהו כדי לפנות לכיוון משותף – =<.
ואז הם יכולים לפעול במקביל, בכיוון מטרה משותפת : ##
זה, בעצם, הפתרון לבעיית הניגודים :
¬® Ü =< Ü ##
סכמה זו היא, לכאורה, מאוד דיאגרמטית, מופשטת. בפועל היא מתארת קוד מאוד בסיסי בבריאה ובחיי האדם : במצב הראשוני כל צד נעוץ ומחופר באגו שלו. לצורך הגעה לשיתוף פעולה כל אחד צריך לוותר על משהו מהאגו, מה"אני", ולשנות כיוון בהתאם =<. השינוי אינו טכני בלבד, כי כרוכה בו הבאה של איכויות שאינן קיימות ברמה הראשונה – יכולת הכלה של האחר, כיבוד הדדי, אומץ להשתנות, נכונות להקשבה, סבלנות, סובלנות, וכיו"ב, וכך נוצר המצע המאפשר שיתוף פעולה ##.
אמנם אין בציטוטים שנשתמרו מהרקליטוס התיחסות מפורשת לבחירה חופשית, אולם אין ספק שמעבר מאנטגוניזם לשיתוף אינו יכול להתרחש ללא בחירה מודעת.
הרקליטוס הבין כל זאת עוד בזמנו, אך זה היה מתקדם מדי עבור החברה האנושית שבה חי.
אז כדי להגיע לתוצאה ברת קיימא, שיש בה
הרמוניה, שיתוף ויצירה, צריך להתקדם אל מעבר למאבק ולהתמודדות; צריך לדעת לוותר על
הרצון להכניע את האחר ולשלוט בו, ולאפשר במקום זאת את שיתוף הפעולה.
זה כמובן רק בתמצית, יש עוד הרבה שאפשר
להוסיף. סמל ה-יין ו-יאנג, למשל, לא מציג רק ניגודים – הוא מציג את השילוב ביניהם.
האדם הוא הבוחר אם להתמקד בניגודיות, בקיטוב, או בשילוב של השונים.
אורי
בן-יעקב G
© כל הזכויות שמורות
חשון ה'תשפ"א – אוקטובר 2020
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה