הסמכות הפנימית

לאחרונה הועלתה בפנינו השאלה : "מהי הסמכות הפנימית שלך?"

אפשר כמובן להבין שאלה זו בהרבה דרכים. אני מבקש לשתף אתכם באופן שזה עלה אצלי.

מושכל ראשון מבחינתי הוא שאנחנו חלק מהבריאה. יש כאלה שאומרים שאנחנו אחד עם הבריאה, ואני יכול להבין ולהסכים בכך שאיננו נפרדים מהבריאה, ובמובן מסוים כמו בהולוגרמה יש בכל אחד מאתנו את המהות של כל התמונה, של כל הבריאה. אנחנו, בתודעתנו, יכולים להיות חרשים ועוורים לבריאה (ואז, כמו בסיפור העוורים והפיל, לחשוב שמה שאנו כן מודעים לו הוא תבנית הכל), אבל בעצם, גם תודעתנו היא חלק מהבריאה.. כלומר, הבריאה מכילה גם את האפשרות של העדר מודעות לבריאה.

אז מהי הסמכות הפנימית עבורי?

אלפי שנים לימדו אותנו, חינכו אותנו, אילפו אותנו, שרק לאנשים מיוחדים, כמו משה והנביאים, בודהא, ישו, מוחמד, היה קשר ישיר עם הבריאה, שרק אנשים כאלה יכולים להביא לשאר האדם את דבר האלוהים. אבל כיום, כשמדברים כה הרבה על זכויות אדם, אז זכות בסיסית לכל בני-האדם, כל בני אנוש, מעצם בריאתם וקיומם, מעצם היותם חלק בלתי-נפרד מהבריאה, היא שכל אחד יכול לקיים קשר ישיר עם הבריאה, לשמוע בעצמו באופן ישיר את דבר האלוהים, בלי מתווכים. זו זכות המובנית בכולנו, מרגע הגיענו לכדה"א ועד לרגע היפרדנו ממנו, זכות המתקיימת בכל מצב, בכל רגע, לא משנה מה מצבו של האדם באותו הרגע.

אז בהקשבה פנימה, אל תוך עצמי, אל האינטואיציה שהיא הקול המדריך הפנימי – שם אני מוצא את הסמכות הפנימית שלי.

בהמשך לנ"ל, הועלתה השאלה בדבר האיזון בין הסמכות הפנימית לסמכות החיצונית.

יש משפט בברית החדשה, שישו אומר "מה שלאלוהים לאלוהים, ומה שלקיסר לקיסר". מאוד קולע.

הגישה לסמכות הפנימית שבי צריכה להיות חופשית, משוחררת, ללא התניות, ביקורת או שיפוטיות.

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א   –   אוקטובר 2020