שחרור מכבלי הידוע

 

להשתחרר מכבלי הידוע ..

.. זה להיות מסוגל לקבל, לאפשר, את הבלתי-ידוע

.. זה להיות מסוגל להכיל את הבלתי-ידוע

.. זה לצאת אל הבלתי-ידוע בעיניים פקוחות

לצאת אל הבלתי-ידוע? איך אפשר? בררר.. – זה מפחיד!! איזה פחד!! אמאלה!! איך אני אשרוד את זה?! איך אני אסתדר בלי ידיעה?

אבל מצד שני, איך אוכל ללמוד, להתפתח, אם אשתדל להצמד כל הזמן רק למה שאני כבר יודע? הרי עצם מהותה של למידה זה היחשפות לבלתי-ידוע ..

אבל עדיין, זה נורא מפחיד להיחשף לבלתי-ידוע !!

מה אני צריך כדי לשרוד את החשיפה, את ההיפתחות לבלתי-נודע? – אומץ, אמונה, סקרנות, נחישות, רצון ללמוד ולהרחיב ..

  

הכבלים והשלשלות הכובלים אותנו אל הידוע מצויים אך ורק בתודעתנו – כל אחד ואחת בתודעה העצמית שלו/שלה.

ברוב המקרים, ככל שיש לאדם יותר התנסויות הוא נוטה להיצמד אליהן – זה הידוע. נוטה להיצמד להתנסויות שכבר מוכרות ונמנע מהכרות עם התנסויות חדשות.

מה שלכאורה נראה ידוע, קבוע, הוא בעצם "משענת קנה רצוץ". אנשים מפתחים הונאה-עצמית להאמין שניתן לסמוך על הידוע. תקופת הקורונה הראתה את ההיפך.

אנשים אוחזים בכוח בידוע, בשל פחד מהבלתי-ידוע. הפחד הזה גורם לאנשים רצון לשלוט. "ידע זה כוח" – הכוח נחוץ כדי להתמודד במאבקי שליטה. זו זילות הידע, במקום להשתמש בידע כדי לקדם את האדם והאנושות.

הכבלים הכובלים אותנו אל הידוע מצויים אך ורק בתודעה שלנו. זה כמו במשל "המערה" של אפלטון. האסירים יושבים שם משוכנעים שמה שהם מכירים ויודעים זה כל העולם, כל המציאות. כאשר אחד מהם מבין שיש עוד עולם שלם, בלתי-ידוע, הרבה יותר רחב מהמציאות שהם מורגלים אליה, והוא נפתח לעולם הזה, הוא משתחרר מהכבלים. כשהוא מספר על כך לאחרים הם פועלים מתוך פחד – פחד להיחשף לבלתי-ידוע; פחד כה חזק שהוא גורם להם להרוג אותו.

משל המערה הוא דוגמא מצוינת למה שקורה כאשר אנשים נצמדים לידוע – לא רק שהם מסרבים להיפתח להתנסויות חדשות, הם גם ינסו בכל דרך להשתיק את מי שמציע התנסויות חדשות.

כמובן שהכוונה להתנסויות מסוגים חדשים לחלוטין, בלתי-ידועים ומוכרים עד כה; לא מדובר בעוד התנסויות מהסוגים המוכרים.

.. אז ביציאה אל הבלתי-ידוע צריך לקחת בחשבון גם תגובות עוינות של הסביבה ..

כתחליף להיפתחות להתנסויות באמת חדשות, הפותחות שער ודרך אל הבלתי-ידוע, אנשים מפתחים אשליות והונאות עצמיות שבאות לידי ביטוי בפחדים, חוסר יכולת, חולשה ואשמה, כמו גם תאווה, בצע, גאווה, גסות וכיו"ב.

באופן סמלי אפשר לומר שאנשים אוחזים בכוח בטבעות הברזל של ההונאה העצמית, שניתן לדמות שהן מקובעות במעין סלע שמאופיין ע"י מילים כמו

.. מנהגים .. סטנדרטים שאינם מתוחזקים .. חוסר מציאות .. התחמקות .. שקר .. תאווה .. חמדנות .. אגוצנטריות .. הורשה .. סביבה .. סטיה מהעצמי הטבעי .. גילוי שגוי ..

הקושי של התרבות המערבית הוא באי-היכולת לחיות עם אי-ודאות, אי-יכולת להכיל אי-ודאות. מכאן נובע צורך, שלא ניתן לספק אותו, לשליטה בחיים, בכל היבט שרק נדמה שאפשר. וכיוון שלא ניתן לספק צורך זה, התוצאה היא תסכול מתמשך, דכאונות, וכיו"ב.

אי-ודאות היא חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו, בכל ההיבטים – כלכליים, בריאותיים, חברתיים, רגשיים, מנטליים. היכולת לחיות באי-ודאות מתמשכת היא כלי-עזר, ציוד, חיוני על-מנת לצלוח בהצלחה את המסע שלנו בכדור-הארץ.

אנחנו חיים בתקופה של המון אי-ודאות, בעליל. תקופה זו משקפת לנו שאי-הודאות היא חלק בלתי-נפרד מחיינו, ועלינו ללמוד לחיות עימה, להכיל אותה; לא להלחם בה או לדחות אותה או להתכחש לה. כי גם אם נבקש להתכחש לה זה לא יעזור – היא אתנו כבת-לוויה בלתי-נפרדת.

קריירה, תעסוקה, מקום מגורים, נסיבות חיים, רכוש – כל אלה ודומיהם יכולים תמיד, כמו שאנו רואים בימים אלה, להתהפך ברגע אחד, בבת-אחת. אין בכוחם לעמוד כנגד אי-הודאות.

איך לומדים לחיות עם אי-ודאות? ע"י התבוננות והקשבה פנימה אל תוך עולמנו הפנימי. מה באמת נכון לנו? מה אנחנו באמת מבקשים? מה אנחנו באמת צריכים (לא מה שכל הקקופוניה מסביב מנסה לפתות אותנו אליה)? מה אומרים לנו האינטואיציה שלנו, הקול הפנימי, המדריך הפנימי שלנו? לעצור, לנשום כמה נשימות עמוקות, לעצום עיניים ולהתחיל להתבונן פנימה, להתחיל לבנות את המרחב הפנימי שלנו, שבעצם תמיד קיים, רק אולי לא כל-כך שמנו אליו לב עד היום; מרחב פנימי שאליו האי-ודאות לא תוכל לחדור או להגיע.

גם כאשר הסביבה משדרת פקפוקים ואטימות, אי-ודאות, חוסר רגישות, חוסר הקשבה – בל ניתן לזה להיכנס פנימה. במקום זאת, נמלא את המרחב הפנימי שלנו באיכויות – אמונה, תקוה, שמחה, הכרת תודה על מה שיש לנו, הקשבה לעצמנו ולזולת, חמלה, .. ועוד ועוד, הרשימה ארוכה, כל אחד ואחת עפ"י צרכיה/ו.

העולם שסביבנו יהיה נקי ואיכותי יותר עבורנו ככל שנשכיל לשמור את המרחב הפנימי שלנו נקי ומלא באיכויות.

 

רק היחיד יכול לשחרר עצמו משלשלאות התודעה הכובלות אותו אל הידוע.

כלים לשחרור משלשלאות התודעה הכובלות אל הידוע – דרכים לשחרור מכבלי הידוע =

• לבקש התנסויות חדשות
• אומץ לחיות באי-ודאות
• אמונה, סקרנות, נחישות, רצון ללמוד ולהרחיב ..
• להבין, ללמוד, להכיל, להפנים – שהבלתי-ידוע הוא חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו, ושהתעלמות ממנו היא כמו הטמנת הראש בחול.
• לקבל השראה ועידוד מכאלה שכבר עברו בדרך הזו

o      גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי (תהילים כג,ד)

o      סיפורי שחרור משעבוד: העבד האתונאי .. משל המערה .. העוורים והפיל .. הצפרדעים בשמנת .. הבריחה לקנדה – אוהל הדוד תום ..

o   Dear Dragon .. Gemrod .. Frown Strong .. Dedication .. Resolve .. Attitude .. Courage .. The plate .. Being able to go on .. (Emin archives)

• משל שני הזאבים – זו הבחירה שלנו – את מי אנו בוחרים להאכיל?
• להאמין שבבלתי-ידוע נוכל למצוא את הטוב, אם רק נדע לחפש ולמצוא אותו.

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

אדר ה'תשפ"א    פברואר 2021

אהיה אשר אהיה – התבוננות פנימית ומבט לעתיד

מאמר זה מזמין להתבוננות פנימית תוך מבט לעתיד. נקודת הפתיחה – כפתיחה בלבד – היא האירוע המקראי המכונן של משה הפוגש בסנה הבוער, אך המשמעות והיישום פתוחים ומכוונים לכל בני-האדם באשר הם.

"אהיה אשר אהיה" הוא הצהרה אלוהית שניתנה במעמד המפגש של משה עם האש שבסנה. כיוון שהאדם נוצר בצלם אלוהים, יש מקום לשאול מה משמעות הצהרה זו בחיי האדם.

"אהיה" הוא בלשון עתיד, ובכך מבטא את חופש הבחירה, את יכולת ההתחדשות, את ההזדמנויות החדשות העשויות להפתח בכל יום מחדש.

בשפות האירופאיות המשפט מתורגם ל-"הנני אשר הנני". "הנני" הוא בלשון הווה, וניתן להבינו כמתאר מצב קיים, בעוד ש"אהיה" מבטא פוטנציאל לעתיד. "אהיה" נולד מתוך "הנני" – אפשר לראות את "הנני" כמתאר אלמנט נקבי ואת "אהיה" כמתאר אלמנט זכרי. בתהליך התפתחות אורגני שניהם תלויים זה בזה והאחד אינו יכול להתקיים ללא משנהו.

 

מבוא

הסיפור המקראי מוכר, קרוב לודאי, לכולם: משה רועה במדבר את צאן יתרו, כשלפתע הוא רואה מרחוק מראה מוזר, שמעולם לא ראה כמוהו – אש בוערת בתוך שיח, אבל נראה שהשיח כלל לא נפגע מהאש. אם משה היה מתעלם מהמראה, ודוחה אותו כ"לא שווה התיחסות", אז כל ההיסטוריה היהודית והאנושית היתה נראית כנראה אחרת, אבל משה היה סקרן, והתקרב לראות. הפתעתו היתה ודאי רבה כאשר שמע לפתע קול האומר לו "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא". משה ודאי ידע, כמו שאנו יודעים היום, שכדי להרגיש מחוברים לאדמה, לטבע, לארץ, נדרש מגע בלתי-אמצעי, הליכה יחפה, והוא משיל את סנדליו. ואז מגיעה ההפתעה הגדולה ביותר – הוא מתבשר שמוטלת עליו שליחות לשחרר ולהוציא את בני-ישראל ממצרים. משה מנסה להיחלץ מהשליחות הבלתי-צפויה כזו, אך לבסוף (בנקודה הזו הסיפור המקראי מאוד מצמצם) הוא מתרצה. אבל משה מכיר את נפש האדם, ובפרט את הנפש היהודית והישראלית, עקשנים וקשי עורף, דעתנים וקטני-אמונה, ואומר לאלוהים: "הם לא יאמינו לי. הם ירצו לדעת מי אתה בדיוק, מה אתה בדיוק, לפני שיסכימו לשמוע וללכת איתי", וכדברי המקור:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.

וכאן מגיעה התשובה הבלתי-צפויה: במקורות אחרים במקרא אלוהים מזהה או מאפין את עצמו בכל מיני דרכים, כמו ".. אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים." אבל כאן התשובה הפוכה בדיוק:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"

והוא חוזר ומדגיש:

"כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם."

אלוהים אומר כאן למשה: "אתם מבקשים שאזהה את עצמי עפ"י דברים המוכרים לכם. תשובתי היא: אל תתייגו אותי. אינני דומה לאף אחד מהדברים – האלוהויות – המוכרים לכם."

כשאלוהים מצהיר "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – ניתן להבין זאת כאומר ".. אינני אומר מה אהיה או איך אהיה, אלא (רק, פשוט) שאהיה שם עמכם – נוכחותי תהיה שם .. מאחר ומדובר בעתיד אינני מתחייב מראש איזו צורה תלבש נוכחותי, אך אני מבטיח שאהיה שם .. אינני מתחייב להופיע באופן שבו אתם כבר מכירים אותי, אלא להיפך – יש לי החופש לבחור איך תופיע נוכחותי .."
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – משתמע שלא ניתן לדעת כרגע איך תהיה הנוכחות האלוהית, אך מבטיח שנוכחותו תהיה שם והיא תופיע על-פי הצורך. התחייבות לאופן הופעה מסוים היא כובלת, ודווקא העדר ההתחייבות לאופן ההופעה הוא היוצר את החופש להופעה עפ"י הצורך.

 

ההצהרה האלוהית במשמעות האנושית

ההצהרה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" והכינוי "אֶהְיֶה" מיוחסים לאלוהים. האם, ובאיזו מידה, יש להם משמעות גם עבור האדם?

נאמר שהאדם נברא בצלם אלוהים, כך שבמובנים מסוימים, לפחות, אמור להיות הדהוד בין האדם לבין תכונות האלוהים, ולכן השאלה מה משמעות ההצהרה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" עבור האדם היא בהחלט רלוונטית. מצד שני, גם אם הקורא אינו מרגיש חיבור לייחוס האלוהי, עדיין, כמו שיובהר להלן, עשויה המשמעות להיות רבה עבורו באותה המידה.

איך אנחנו רואים את החיים שלנו כבני-אדם? אמנם המשפטים האלה מדברים על האלוהים ועל איך האלוהים מציג את עצמו, אך כמובן זה מבעד ובאמצעות התפיסה האנושית והמשפטים האלה גם מייצגים את הדרך בה אנשים יכולים לראות את עצמם ואת החיים שלהם:

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – המשמעות לאדם היא "אני יכול להיות" בלי להגביל מראש ובלי להתחייב.

אֶהְיֶה – בלשון עתיד – גם האדם יכול לומר, לעצמו ועל עצמו, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", ולאפשר לעצמו להפתח להזדמנויות חדשות – הרי זו הלידה מחדש.

"אֶהְיֶה" – משמעו העתיד פתוח, אפשרויות פתוחות, הזדמנויות חדשות. העתיד כמובן אינו ידוע, העתיד כולו שרוי באי-ודאות, אך כאשר האפשרויות פתוחות והחופש קיים אז יכול האדם להביא אל חייו יכולות חדשות, איכויות חדשות – יצירה. אז יש תקווה – אי-הודאות פותחת פתח לתקווה.

החידוש, היצירה, מביאים איתם רעננות. כמו שאנו מבקשים שהמזון שאנו אוכלים יהיה טרי ורענן, כך אנו מבקשים שגם החוויות שלנו, שהן הבסיס למזון הרוחני שלנו – רגשי ומנטלי, תהיינה רעננות וטריות. חוויה שחווינו לפני שנה היא רק בגדר נוסטלגיה, אך איננו יכולים לחוות היום את הרעננות והחידוש שחווינו בה לפני שנה.

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הוא קוד נהדר להתפתחות האנושית, כי הוא נותן לאדם, שנברא בצלם אלוהים, את האפשרות להברא כל פעם מחדש, אבל זה תלוי באופן שבו האדם רואה את עצמו. אלוהים ברא את האדם פעם אחת; כעת זה תלוי באדם אם הוא מבקש להברא שוב, להתחדש. מאין התקווה? היקום משגר כל הזמן לעברנו אנרגיות, שאם רק נרצה להשתמש בהן הן מזומנות ומוכנות לנו ועומדות לרשותנו, רק שנרצה להשתמש בהן .. זו איננה אמונה חסרת בסיס, אלא ידיעה המתחזקת ככל שאנו מתנסים בכך יותר ויותר ..

לכל אדם יש הרשות, והזכות, לחשוב על עצמו אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

שואלים ילדים, צעירים מתבגרים: "מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?" ומכוונים אותם לתשובות כמו "רופא", "עורך-דין", "איש היי-טק", "מאלף חיות" וכיו"ב, שהן תשובות ממסגרות, מקבעות. מה רע בלרצות להיות "בן-אדם", כשכל האפשרויות פתוחות? לממש, בצורה הרחבה ביותר האפשרית, את הפוטנציאל האנושי שבי?

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הוא גם קוד נהדר ליחסים בין-אישיים, כאשר הוא הופך ל- "תִּהְיֵה אֲשֶׁר תִּהְיֵה" או "תִּהְיִי אֲשֶׁר תִּהְיִי" (בגוף שני). כי זה אומר שאני מכבד את האחר, את הזולת, בכל דרך בה הם בוחרים להיות.

 

בשפות אירופאיות – הנני אשר הנני

התרגומים הראשונים לתנ"ך לשפות אירופאיות נעשו ליוונית וללטינית, והנה, במהלך התרגום נהפכה המשמעות האמורה במשפט. התרגום ליוונית אומר "ego eimi ho on" והתרגום ללטינית "ego sum qui sum", שניהם, בתרגום חוזר לעברית, במשמעות של: "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – בלשון הווה ולא בלשון עתיד.

היפוך משמעות זה עבר אח"כ לתרגומים לשפות האירופאיות האחרות. כך, למשל, בתרגום התורה לאנגלית אנו מוצאים I am that I am; בספרדית yo soy el que soy ובתרגום לצרפתית je suis celui qui suis.

כלומר, בכולן "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – כאמור בלשון הווה ולא בלשון עתיד.

"הִנֵּנִי" – הנה אני – ניתן להבנה כ"הנה אנכי נוכח כאן במלוא עוצמתי, במלוא חוזקותי". כמו ב"הנני מוכן ומזומן ..". אולם – מדבר רק על מצב הווה. אין שום התיחסות לעתיד.

תרגום מדויק לשפות האירופיות היה צריך להיות, למשל באנגלית, I will be that I will be , ובהתאם גם בשפות אחרות.

 

"הִנֵּנִי" ו- "אֶהְיֶה"

השינוי מ"אֶהְיֶה" ל-"הִנֵּנִי" איננו רק שינוי דקדוקי בזמן הפועל, אלא היפוך בתפיסה העומדת מאחרי הביטוי כולו.

"הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – מדבר על נוכחות קבועה, בעלת אופי מוגדר ואיננו משתנה. התרגום לשפות האירופאיות נגזר כאמור מהתרגומים ליוונית ולטינית, וניתן לראותו כביטוי של התפיסה היוונית הקלאסית של יקום נצחי, קבוע, בלתי משתנה, שאין בו בריאה או יצירה אלא לכל היותר חילופי הופעה.

"הִנֵּנִי" – אם כל מה שיש זה רק מה שיש בהווה (גם אם הוא עוצמתי, עשיר ונעלה מאוד) אז העתיד סגור, מוגבל, מוגדר, מוכתב על-ידי מה שכבר קיים כיום; אין מקום לשינוי.

"הִנֵּנִי" ללא "אֶהְיֶה" – משמעו שמה שהיה הוא שיהיה ואין תקוה לעתיד שיש בו חדש. העתיד הוא אז אי-ודאות שמייאשת ומפחידה. ללא ראיית העתיד כהזדמנות להתחדשות, אנשים מבקשים להשען רק על המוּכר אך זו אשליה כי בפועל העתיד בלתי-ידוע; והתפכחות מאשליה זו, כי באמת אי-אפשר להשען על העבר, על מה שמוכר, מביאה לייאוש. וכך, אנשים מדלגים מייאוש לפנטזיות על עתיד ורוד שגם הן מתגלות כאשליות ואז שוקעים עוד יותר בייאוש.

האם כאדם אני קבוע ובלתי-משתנה? לצערי הרבה מאוד אנשים רואים את עצמם כך, וגם החברה ברובה רואה את האנשים בצורה מקובעת.

האם אני יכול לראות את החיים שלי כנוכחות הלובשת צורה ופושטת צורה? כנוכחות שיש לה החופש להופיע, להביע את עצמה, בכל דרך שתמצא לנכון? האם הנוכחות שלי צריכה להיות מוגבלת, כבולה, חסומה, ע"י העבר, ע"י מה שכבר היה? האם צריך לאפשר לעבר לחנוק את חופש הביטוי של הנוכחות שלי?

האמנם "אין חדש תחת השמש" כפי שכתב קהלת הזקן? או אולי "יש חדש תחת השמש", וכל יום הוא יום חדש המביא עימו הזדמנויות חדשות?

שני המשפטים האלה מייצגים שתי תפיסות מנוגדות, בהן אנשים יכולים לראות את עצמם ואת החיים שלהם: 

• המבקש ודאות עשוי לפנות ל- "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי", המציע, לפחות לכאורה, מעין ודאות, במידה שבה אני מכיר מי ומה "הִנֵּנִי"
• "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" מבטיח אי-ודאות. ניתן לומר שמשפט זה מציע את הודאות שבאי-הודאות, משום שאיש אינו יודע מה ילד יום ומה יתבקש. כפי שיונתן זקס כתב, צריך אומץ כדי לחיות, מתוך מודעות והכרה, באי-ודאות זאת: "אמונה היא באומץ לחיות באי-ודאות".

"הִנֵּנִי" ו-"אֶהְיֶה" זקוקים זה לזה – "אֶהְיֶה" נולד מתוך "הִנֵּנִי", "אֶהְיֶה" צריך ש-"הִנֵּנִי" יהיה קיים כדי להווצר. "אֶהְיֶה" אינו יכול להתקיים ללא "הִנֵּנִי". מצד שני, "הִנֵּנִי" ללא "אֶהְיֶה" באופק, בלי ההצעה, ההבטחה, התקוה, הידיעה, של אפשרות ההתחדשות הוא "הִנֵּנִי" אשר חסר לו הדהוד עם הבריאה; נדון לכליה, לאבדון.

לכן : "אֶהְיֶה" בונה את "הִנֵּנִי", שהופך לו לבית ולמצודה.

"אני" בונה את "עצמי", כתוצאה מחוויות החיים, עפ"י נסיון חיים מצטבר. זה דומה לאופן בניית שונית אלמוגים: ה"חומר" שה"אני" מפריש יוצר את המבנה שהוא ה"עצמי". ה"עצמי" הוא התבנית הנוצרת ע"י ה"אני". כמו בשונית האלמוגים, כדי לשרוד ה"אני" צריך "עצמי" שיאפשר לו לחיות בתוכו, שיגן עליו; אך באותה עת, המבנה של ה"עצמי" גם הופך למעין כלא.

"אֶהְיֶה" הוא היבט זכרי, "הִנֵּנִי" הוא היבט נקבי. לכן "הִנֵּנִי" ו-"אֶהְיֶה" הם כמו יין ו-ינג.

 

דטרמיניזם מול התפתחות בלתי-ידועה מראש

"אֶהְיֶה" ו- "הִנֵּנִי" מעמידים לכן, זו כנגד זו, שתי תפיסות מנוגדות. מצד אחד

• "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – התפיסה היוונית-אירופאית – אלוהים כהוויה נצחית, קבועה ובלתי-משתנה. כך גם העולם קבוע, נצחי, בלתי-משתנה; הכל צפוי מראש; מה שבלתי צפוי נובע מהתנהלות אקראית, "גורל עיוור".
• "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – זו תפיסת האלוהים של אריסטו – המניע הבלתי-מונע. זה אלוהים שפעל בעבר, עשה את שלו, הפעיל את המערכת והביא אותה לפעולה, וכעת המערכת ממשיכה מעצמה. כעת כל מה שהאלוהים יכול לעשות הוא רק לצפות בהתגלגלות של היקום קדימה.
• לכן, גם אם היתה בריאה יש מאין שיצרה את העולם, אחריה יש דטרמיניזם – "הכל צפוי".

ומצד שני

• "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – עולם מתפתח, בלתי-קבוע מראש, עם השתתפות אנושית פעילה ביצירה.
• "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – זו תפיסה של אלוהים עתידי.

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" מבטא את התפיסה היהודית בה אלוהים מזמין את האדם להשתתף במעשה הבריאה והיצירה.

  

הִנֵּנִי ו-אֶהְיֶה וקריסת פונקצית הגל

"הִנֵּנִי" מייצג את הידוע, ה"עצמי", מה שכבר התגבש, התגשם והתממש.

"אֶהְיֶה" מייצג את הבלתי-ידוע, את האפשרויות השונות, הפוטנציאליות, שלכולן יש אפשרות להתגשם. 

על-פי האינטרפרטציה הנפוצה של תורת הקוואנטים, התפתחותה של מערכת פיסיקלית מתוארת ע"י פונקצית גל, המכילה את כל התוצאות האפשריות של התפתחות המערכת. כאשר מבוצעת מדידה על מערכת זו מתקבלת תוצאה אחת מתוך כלל התוצאות האפשריות. מצב זה מכונה "קריסת פונקצית הגל". לא ניתן לצפות מראש את תוצאת המדידה הזו כי זה מידע שאינו מצוי בפונקצית הגל, או בכל כלי פיסיקלי אחר. לא ניתן לחזות, על-סמך פונקצית הגל או על-סמך כל מידע אחר, את תוצאת המדידה באירוע ספציפי. המידע היחיד הכלול בהקשר זה בפונקצית הגל הוא ההסתברות, הסיכוי, לכך שתוצאה כזו או אחרת תתקבל.

"הִנֵּנִי" מתאים לבסיס שעליו בנויה פונקצית הגל.

"אֶהְיֶה" מתאים למגוון התוצאות האפשריות, העתידיות, של התפתחות מערכת פיסיקלית.

אשר?

מילת הקישור אֲשֶׁר מובנת ומתורגמת, בכל הדיון לעיל, במשמעות של מהות – בשפה מודרנית היינו אומרים 'אהיה מה שאהיה', 'הנני מה שאני'. לכן 'that' בתרגום לאנגלית.

אולם, הייתכן שיש למילה זו גם משמעויות נוספות בהקשר הנוכחי?

אחד השבטים, עפ"י שמות בני יעקב, הוא 'אשר'. בהטיה ללשון נקבה אנו יודעים ש'אשרה' היתה מושא פולחני אלילי בעולם הכנעני וגם בארץ-ישראל בתקופת בית ראשון, וידוע הצירוף 'יהוה ואשרתו' שנתגלה בכונתילת עג'רוד שבסיני ויש פרשנויות שונות באשר למשמעותו.

האם אֲשֶׁר זה בעצם שם עצם כשם השבט והיבט זכרי לשם האלה?

שאלה פתוחה ..

 

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

 

לקריאה נוספת:

אלוף הר-אבן, אהיה אשר אהיה (הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"א 2001)

יונתן זקס, השותפות הגדולה (ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2013) בפרט פרק ג

 

עקרונות קוסמיים – עקרונות היסוד של הבריאה

אי-אז בעבר, לפני כמה אלפי שנים, השתחררו כמה אנשים לרגע מהעיסוק בצרכי ההישרדות היום-יומית והתבוננו סביבם, מתפעלים ומתפעמים מהעולם הסובב אותם. הם ראו את אותם הדברים שכולם רואים – הסביבה האנושית כמו גם הטבע החי והדומם – אך הביטו בהם במבט שונה. הם לא שאלו "במה יכולים דברים אלה לשרת אותנו?" אלא "מה המשמעות של מה שאנו רואים?"

הם התבוננו סביבם וראו סדירויות – תופעות החוזרות על עצמן גם אם הן מופיעות בלבושים שונים ("אותה הגברת בשינוי אדרת"). הם הבינו שסדירויות מעידות על עקרונות קוסמיים (קוסמוס = סדר), אוניברסליים, העומדים מאחוריהן – עקרונות בסיסיים, המשותפים לכל התופעות האלה – ותהו מהם העקרונות האלה.

העקרונות הקוסמיים אינם יצירה אנושית. הם חלק מהמארג, או המיכלול, הקרוי "יקום" "universe".

יש שמיחסים את העקרונות לבורא. אחרים אומרים שהם קיימים מעצמם. בלי להכנס כאן לסוגיה זו, העקרונות הקוסמיים מנחים את עולם התופעות.

•  עקרונות אוניברסליים העומדים מעל לכל תיאוריה, מעל לכל דת
•  עקרונות קבועים, נצחיים, שלא ישתנו "מחר בבוקר" בגלל שמישהו גילה משהו חדש
•  עקרונות ראשוניים, תקפים הן לעולם הטבע החומרי, פיסיקלי, והן לעולם החיים
•  עקרונות שיש בהם כדי להיות ציוני דרך, קווים מנחים לחיים, מעין "מפת דרכים", כדי שנוכל להשתמש בהם ולנהל את חיינו ולמלא את תפקידנו בבריאה בצורה המיטבית.

את העקרונות הקוסמיים לא ניתן להגדיר או להכיל בתיאור מילולי. ניתן לכנות אותם בשמות או כינויים, אך כל שם או כינוי שבני-אדם נותנים יכול רק להצביע על מאפיין מרכזי של אותו עיקרון.
כמו, למשל, בפרק הפותח את ה'דאו-דה-צ'ינג':

דאו אשר תוכל להגדירו
אינו דאו נצחי
שם אשר תוכל לכנותו
אינו שם נצחי
נטול השם הוא מקור ראשיתם של שמים וארץ
בעלת השם היא אימם של ריבוא דברים
(דאו-דה-צ'ינג, פרק א')

ניתן להרחיב מעט ע"י מתן דוגמאות, או ע"י הצגה סימבולית-גרפית, אך גם אלה יהוו תיאורים חלקיים ולא מקיפים.
למשל, העקרון שניתן לקרוא לו "קטבים משלימים" או "אחדות הקטבים", "אחדות הניגודים", שהוא מאוד מרכזי בתהליכי בריאה ויצירה. בהצגה סימבולית-גרפית הוא מתואר יפה מאוד ע"י הסמל הסיני של יין ו-ינג, או ע"י הסמל המוכר לנו כ"מגן-דוד":

                         

ככל שנכיר עקרונות אלה ואת האופן בו הם באים לידי ביטוי, ויכולים לבוא לידי ביטוי, בחיינו, כך נוכל ליישם את השימוש המיטיב בהם.

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א   נובמבר 2020

מזון לנשמה

 

מהו מזון לנשמה?

במה הוא מזון לנשמה – כלומר, מהם המרכיבים החיוניים אשר מזון זה מספק לנשמה?

 

מזון עשוי לשמש הן לתחזוקה והן להתפתחות. בתקופת הילדות והנערות, כאשר הגוף עצמו בתהליך של התפתחות, המזון הגופני הינו חיוני לתהליך ההתפתחות; אולם כאשר האדם מתבגר והגוף סיים את תהליך ההתפתחות שלו, המזון הגופני משמש רק לתחזוקת הגוף.

בניגוד לגוף, הנשמה אינה מפסיקה להתפתח כאשר אדם מגיע לגיל בגרות. להיפך – ההתפתחות האמיתית של הנשמה יכולה להתרחש רק כאשר האדם הגיע לגיל בגרות והגוף סיים את ההתפתחות שלו. כל עוד הגוף בתהליך התפתחות אז ההתפתחות שלו במקום הראשון בסדר העדיפויות – זהו תהליך אורגני ואיננו תלוי ברצונות שלנו. ה"חינוך" המתקיים בשנים אלה אינו חינוך אלא אילוף, והוא יוצר אילוצים על הנשמה, אך לא התפתחות אורגנית אמיתית שלה. רק כאשר הגוף הפיסי סיים את ההתפתחות שלו קיימת האפשרות שהאדם הבוגר יוכל להתחיל להיות אחראי להתפתחות של הנשמה שלו. כי התפתחות של הנשמה יכולה להתרחש רק מתוך הבחירה החופשית, המודעת, המושכלת, של האדם הבוגר האחראי על חייו שלו.

זה אומר שהתנאים בהם אדם יכול לפעול להתפתחות הנשמה שלו מעוצבים, במידה רבה (אך לשמחתנו לא לחלוטין) במהלך תקופת ההתבגרות, ומה גודל האחריות שזה מטיל על החברה הבוגרת לגבי חינוך הדור הצעיר.

בדומה למזון הגופני, גם המזון לנשמה עשוי להיות מזון לתחזוקת הנשמה (ללא התפתחות), או מזון להתפתחות הנשמה.

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשוון ה'תשפ"א   אוקטובר 2020

נשמה אנושית מגיעה לכדור-הארץ

 
נשמה אנושית מגיעה לכדור-הארץ. מדוע? לַמַה ← לְמַה ← לאיזו מטרה?
מטרה ← במובן כפול : מהי מטרת הבריאה בכך? מה מטרת הנשמה האנושית בכך?
 
תפיסת היסוד היא שהנשמות האנושיות אינן אנדמיות לכדור-הארץ. הכמיהה, הערגה, הרצון לחזור לגן-העדן, לעזוב את שרשרת הסמסרה ולהגיע לנירוונה, ואפילו השאיפה להגיע למרחבי החלל, מעידים כאלפי עדויות לכך שביתו של האדם אינו על-פני כדור-הארץ אלא הרחק מכאן. אנו אורחים בכדור-הארץ, הבאים לכאן לפרק זמן מסוים, סופי, מוגבל. מן הסתם, כשפרק זמן זה, הקרוי "חיים על-פני כדור-הארץ" מסתיים, אנו חוזרים הביתה, למקומנו הטבעי. עדויות רבות של מות קליני, חווית "כמעט מוות" (near death experience), יחד עם עדויות שהתקבלו ברגרסיה בהיפנוזה מעידות על כך.
 
מדוע? החוויה האנושית על-פני כדור-הארץ אינה פשוטה. כרוכים בה הרבה סבל, כאב, התמודדויות, מאבקים, מלחמות. סיטואציה כמו "ותשקוט הארץ 40 שנה" היא מאוד נדירה, אם קיימת בכלל. אז בשביל מה להגיע לפה בכלל? מה יוצא לנו, מה יוצא לבריאה, מזה?
 
מה ייחודי בחוויה הארצית? אנחנו מגיעים לכדור-הארץ ומקבלים גוף בהתהוות, שהוא כאן לבושה של הנשמה. אנחנו עוברים שלבים של למידה, התמודדויות ומאבקים.
הלמידה, ההתמודדות, המאבקים, הם פועל יוצא של נשמה המוצאת את עצמה בתוך גוף חומרי. בין הנשמה (שאינה חומרית) לבין הגוף החומרי יש דיכוטומיה, או דיסוננס, בהיותם שונים מהותית.
 
הכאב והסבל שבעקבותיו מעוגנים בגוף. מירב תשומת הלב שלנו מעוגנת בגוף. רוב האנשים מזהים את עצמם עם הגוף שלהם ולא מתירים/מותירים מקום לקיום הרוחני שלהם.
כמעט בכל התרבויות בעולם, בכל האתרים והיבשות, הסבל נמצא במרכז. גם הבודהיזם, המבקש דרכים להימנע מהסבל ולהתגבר עליו, שם בעצם את הסבל במרכז.
איך מסיטים את מרכז תשומת הלב, את מוקד תשומת הלב, מהכאב והסבל אל ההתמודדות הרוחנית?
ההתמודדות הרוחנית איננה במטרה למנוע את הסבל, אלא – מבחינתו של האדם – במטרה להעשיר את הנשמה. כחלק מההתמודדות, האדם מבקש ומזמין לעצמו אנרגיות, מהויות, מן הבריאה. אנרגיות ומהויות אלה הן המזון לנשמה.
 
אורי בן-יעקב G
© כל הזכויות שמורות
חשוון ה'תשפ"א     אוקטובר 2020

פרשת "בְּרֵאשִׁית" – בראשית ברא – זכר ונקבה

 

מילת הפתיחה "בראשית" מכילה בתוכה את כל התורה כולה – את העקרון הבסיסי של הבריאה : כדי שתהיה יצירה צריך הגורם הזכרי (א-1) לבוא אל תוך הגורם הנקבי (ב-2). כאשר הגורם הנקבי קולט לתוכו את הגורם הזכרי ומכיל אותו יש הפריה ממנה נוצר החדש, השלישי.

האלמנט הנקבי והאלמנט הזכרי – בתהליך התפתחות אורגני שניהם זקוקים זה לזה כדי ליצור.

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א,א)

         זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א,כז)

השאלה העתיקה – מדוע מתחילה התורה ב-ב', שהיא האות השניה, ולא ב-א' האות הראשונה?

א' = אלף – מקורה במילה "אלוף" שהוא השור המנהיג את העדר, ההולך בראש. לכן, אמנם, המשמעות של א' היא "ראש", "מוביל", "מנהיג", מספר 1, זכרי, כלפי חוץ, וכיו"ב.

ב' = בית – כשמה כן היא, במשמעות של "בית", "מעון", "מקום המכיל אותנו, שומר עלינו, מגן עלינו, מאפשר לנו התפתחות", מספר 2, נקבי, כלפי פנים, וכיו"ב.

ואמנם,

בראשית = ב-ראש-ית

כך שהמילה "בראשית" עצמה מכילה את התובנה שתהליך הבריאה והיצירה צריך שה"ראש" – ה"אלף" – ה"מספר אחד" – הזכרי – ימצא את מקומו בתוך ה"בית" – ה"מספר שתים" – הנקבי – המכיל, הקולט.

כמובן שאנו מכירים את תהליך ההפריה הגופני, הביולוגי, שבו האמור בא לידי ביטוי בצורה ברורה. אך הכוונה כאן אינה להיבט הביולוגי המתקיים בכל עולם החי אלא דווקא להיבט הרוחני הבלעדי לעולם האנושי ומעליו.

בניגוד להיבט הביולוגי-גופני, היוצר בד"כ הבחנה מובהקת בין זכר ונקבה, בן ובת, איש ואישה, כאן הכוונה לכך שבכל אחד מאיתנו קיימים הן אלמנטים נקביים והן אלמנטים זכריים, ביחסים ובדגשים שונים.

שני הגורמים – הנקבי והזכרי – כשהם בנפרד – כ"א לחוד – הם עקרים. הפריה הדדית, ובריאה ויצירה כתוצאה מכך, יכולים להתרחש רק במפגש המתקיים בהתאם למהויותיהם. כמו שחץ (מספר אחד) צריך קשת שתמתח (ובכך תיצור מספר שתים) כדי להיירות, והוא צריך מטרה (עוד מספר שתים) כדי להביא לתוצאה (כלומר – החץ צריך לעבור מ"מספר שתים" ראשונה ל"מספר שתים" שניה. מזכיר משהו אצל בני-אדם?).

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשוון ה'תשפ"א        אוקטובר 2020

פרשת "לֶךְ-לְךָ"

"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"

(בראשית י"ב, א')

זהו קול פנימי שקורא לנו לשנות כיוון, לנהוג שונה, לבקש תובנות חדשות, לצאת אל ארץ לא נודעת (מבחינה תודעתית); קורא לנו לחיות בצורה מודעת את העובדה שחיינו הם באי-ודאות מתמדת אך בכל רגע אפשר להתחיל מחדש; קורא לנו לקחת אחריות על חיינו בצורה המלאה ביותר.

הקול הפנימי קורא לנו לחרוג מהמסורת. מסורת היא אוסף של נוהגים, מנהגים, של הקהילה, המשפחה, שאליהן אנו נולדים ובהן אנו גדלים. הקהילה, המשפחה, מצפות שנמשיך בדרכן ונאמץ את הדפוסים והתובנות שנקבעו בהן. בתמורה הן מציעות קרקע וסביבה שהן לכאורה בטוחות – אבל רק לכאורה.

בעבר היה מתאים יותר לזרום עם המסורת – זה נוח ולא דורש מאמץ תודעתי – רגשי ומנטלי – מיוחד. אבל בתקופה האחרונה (זה התפתח בהדרגתיות במהלך 200 השנים האחרונות) זה פחות ופחות מתאים. כיום הקריאה היא לבחירה חופשית בחיים תודעתיים עצמאיים.

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א    אוקטובר 2020

פרשת "נֹחַ" – האמנם "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"?

הנעורים מתחילים בסביבות גיל 11. לפני-כן יש ינקות, פעוטות, ילדות.

כשתינוק נולד הוא 100% תום. אין בו כלל רוע. הוא יודע מה הוא צריך והוא דורש זאת – מזון גופני ורגשי. בלידתו ובינקותו האדם מרוכז 100% בעצמו, כל-כולו בדבר אחד – להיות מוזן. האדם דורש – ובצדק, כי כך הוא בנוי ובכך הוא חייב להתרכז – הן מזון הדרוש להתפתחות הגוף והן מזון רגשי שהוא יחס חם ואוהב, טיפול, מענה לצרכים, וגם חום, מגע, חיבוק וכד'. הזנה זו היא חיונית לבניית בסיס בר-קיימא להמשך החיים. תינוק שמקבל מזון חומרי אך יחס קר, מפתח חסך מאוד רציני להמשך חייו.

כבר כתינוק האדם נחשף לסביבה, בתחילה באופן פסיבי אך לאחר מכן, בהדרגה, כפעוט, הוא מגלה את יכולתו לגלות את הסביבה. לאחר-מכן, כילד, מתחילה להתעורר אצלו/ה ההבנה שבעצם הוא לא לבד ויש עוד ישויות סביבו.

כלומר, עצם העובדה שבתקופות טרום הנעורים – ינקות, פעוטות, ילדות – האדם מרוכז קודם כל במילוי צרכיו שלו, הוא עושה אז את הדבר הנכון ביותר מבחינתו! זה ההיפך מלהיות רע!

תקופות הינקות והפעוטות הן ודאי תקופות של תום. תקופת הילדות היא תקופת מעבר אל הנעורים, שבה האדם מתחיל להבין שהוא לא לבד בעולם, והוא בונה את יחסו אל הסביבה עפ"י היחס שהוא מקבל ממנה. ילד הגדל בתוך סביבה של חסד יהיה גם בוגר המעניק חסד, וילד הסופג אלימות והזנחה יהפוך לבוגר אלים.

תקופת הנעורים, המתחילה בגילאים 11-12, היא תקופה של שינויים אדירים, מתוך הגוף החוצה. יש כמובן שינויים גופניים נראים, ויש שינויים הורמונליים המשפיעים מאוד על המערך הרגשי באדם. שינויים אלה משפיעים באופן דרמטי על הנער, שבעצם אין לו מושג מה עובר עליו. האם התנהגות בלתי-צפויה, או "לא-בוגרת", או כזו שאינה מתאימה למה שהסביבה מצפה (מסיבות שהרבה מאוד פעמים נובעות מבורות ועצלנות מצד הסביבה) היא "רעה"? דווקא בתקופה כזו של שינויים דרמטיים הנער מצפה לתמיכה, להכלה ולקבלה. נער שזוכה לתמיכה, הכלה וקבלה יהיה גם בוגר שניחן בתכונות אלה. ולצערנו, גם ההיפך הוא הנכון ..

יצר לב האדם, מתוך עצמו, אינו רע .. אבל הזנחה בהחלט יכולה לגרום לכך.

 

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון תשפ"א   אוקטובר 2020

פרשת "בְּרֵאשִׁית" – הגירוש מגן-עדן

הפרשה הפותחת את ספר "בראשית" ואת התורה כולה, כוללת את סיפור גן-עדן. לפני אכילת התפוח היו חווה ואדם מלאי תום, כמו כל בעלי החיים בטבע. האכילה (אולי באופן מטפורי) מפרי עץ הדעת הולידה אצלם את הידיעה שיש "טוב" ו-"רע" – "נכון" ו-"לא נכון". זה הוביל לשלב ההכרחי הבא בהתפתחות האנושית – הופעת התודעה. אבל – פרי עץ הדעת לא לימד את חווה ואדם כיצד להבחין בין טוב ורע, בין נכון ולא נכון. זו ידיעה שהיתה, מטפורית אולי, ב"עץ החיים", והם היו לומדים אותה אם היו אוכלים מפרי עץ-החיים. ואז, באמת, אם היו יודעים להכיר את הטוב, את הנכון, ולבחור בו, היו זוכים לחיי נצח.

הגירוש מגן-העדן לפני שהספיקו לאכול מפרי עץ-החיים משמעו שבמסע החיים שלנו עלינו ללמוד, ולמצוא את הדרך ללמוד, להבחין בין טוב ורע, נכון ולא-נכון, ועפ"י זה "לבחור בטוב". זה מסע של ניסוי ותהיה/טעיה/תעיה (trial and error).

לעצם הלמידה מתוך התנסות יש ערך מוסף עצום, שלא היה נמצא שם אם היו אוכלים מפרי עץ-החיים והיו זוכים לידיעה מיידית של ההבחנה בין טוב ל-רע.

למרות שהתורה מציירת את הגירוש מגן-עדן כעונש, זה אינו עונש אלא מתנה. מדוע?

דומני שרוב האנשים היו מעדיפים לקבל ידיעה מיידית של ההבחנה בין טוב ל-רע, ללא המאמץ והמאבק הכרוכים בהשגה תוך כדי התנסות והתמודדות. אז מהו הערך המוסף של ההתנסות וההתמודדות? זו השגה ובנייה של ענווה, חמלה, יכולת הכלה, מידת החסד, וכיו"ב. מכאן המתנה – היכולת להתפתח מבחינה רוחנית וערכית.

כלומר – התפתחות רוחנית וערכית מושגת לא מעצם ידיעת טוב ורע (עקרונות אתיים-מוסריים) אלא דווקא מהמאבק להשגת עקרונות אלה.

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א   אוקטובר 2020

עקרונות קוסמיים וחוקי טבע

חוקי הטבע המוכרים וידועים לנו – חוקי הפיסיקה, הכימיה, המתמטיקה – מבטאים את התובנות, הפרשנויות, הטובות ביותר שיש לנו, בכל רגע נתון, לגבי התופעות בעולם החומר.

חוקים אלה מאפשרים לנו לנווט את דרכנו בעולם הטכנולוגיה. במערכות הכלכליות שבנינו הם מאפשרים לנו להתקיים ולשרוד. הם מספקים תחזיות שניתן למדוד, הכרחיים לטכנולוגיה, לתעשייה ולהנדסה. חוקים אלה עשויים להנחות אותנו בבניית גשרים, חלליות, אנדרואידים או טלפונים חכמים, וכיו"ב.

ומה לגבי הבנת היקום?

היקום כולל, מלבד עולם החומר, את עולם החי, העולם האורגני, ובפרט העולם האנושי. לפיכך הבנת היקום צריכה לכלול גם את הבנת העולם האורגני ובפרט הבנת האדם. אך חוקי הטבע הללו הם חסרי תועלת, בלתי-שימושיים לחלוטין, לחיי אדם – חוקי הפיסיקה והמתמטיקה אינם מסוגלים להנחות את חיי האדם. לדוגמה, חוקי הפיסיקה והמתמטיקה מאפשרים לנו לתאר ולנתח את תנועתה של רכבת הרים, אך אינם מועילים בשום צורה לעזור לעבור את העליות והמורדות ולהתגבר על המהמורות של חיי הנישואין.

הבנת עולם החומר בלבד היא מצומצמת, חלקית, ולא-מספקת.

 

אז היכן נוכל למצוא את החוקים, הכללים, אשר יכולים להנחות אותנו במהלך חיינו האנושיים, במערכות היחסים שלנו, במיכלול היחסים שלנו עם העולם הסובב אותנו?

התופעות בעולם החומר, אשר מהתצפיות בהן אנו מסיקים את חוקי הטבע, הן התגשמויות של עקרונות קוסמיים. עקרונות אלה כשמם כן הם – חלים על כל היקום ומבטאים את הסדר (קוסמוס = סדר) והסדירויות שבו. הם באים לידי ביטוי בעולם האורגני, בחיי אדם, כמו גם בעולם החומר.

מדוע יש לנו, או לפחות מדוע שיהיה לנו, ענין בעקרונות הקוסמיים? מה אנחנו מבקשים, ומדוע ולמה אנו מבקשים את זה?

דימוי עתיק לאדם הוא כרַכָּב הנוהג במרכבה הנמשכת ע"י מספר סוסים (או אריות, כמו בקלף 7 בטארוט). המרכבה היא כמובן המיכלול האנושי, והסוסים הם הפונקציות השונות של המיכלול. אם הסוסים דוהרים בצורה מתואמת – בהרמוניה – אז האדם יכול להתקדם ולהתפתח במסלול חייו. אבל אם אין תואם בין הסוסים אלא דיסהרמוניה, כשכל סוס מושך לכיוון אחר – אז התוצאה היא כאוס, ללא אפשרות להתקדם.

הכרת העקרונות הקוסמיים תסייע לנו להנחות את הסוסים למשוך את מרכבתנו בצורה תואמת.

לפיכך, חלק מהחינוך האנושי צריך להיות הכרת העקרונות הקוסמיים.

העקרונות הקוסמיים – עקרונות היסוד של הבריאה – הם באים לידי ביטוי בחיינו בכל מקרה. לכן כדאי לנו להכיר אותם, כדי שנוכל להשתמש בהם וליישם אותם בחיים שלנו בצורה מיטבית.

השאלה היא – איך אנו מזהים ומתארים את העקרונות הקוסמיים המשותפים (כלומר, באים לידי ביטוי גם וגם) לעולם האנושי, האורגני, ועולם החומר? איך לקבל מהם הנחיה וליישם אותם בצורה חיובית ובונה להתקדמות והתפתחות בחיינו?

נניח, כדוגמא, שיש בידנו מכשיר רדיו, ואנו מבקשים להתחבר לאחד משידורי הרדיו. אנו יודעים שכל תחנת רדיו מאופינת ע"י תדר משלה, וכדי להתחבר לאחת מהן, נניח גלי צה"ל, עלינו לכוון את מכשיר הרדיו שלנו לתדר המתאים. ברור לנו, ואין כאן שום ספק, שאם נכוון את המכשיר לתדר של רשת ב', למשל, לא נוכל לקלוט את גלי צה"ל – נקלוט משהו שונה.

כך הדבר גם עם העקרונות הקוסמיים. עלינו ללמוד למה אנו מבקשים להתחבר, ואיך לכוון את עצמנו להתחבר אליהם.

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

חשון ה'תשפ"א   אוקטובר 2020