הפרשה הפותחת את ספר "בראשית" ואת התורה כולה, כוללת את סיפור גן-עדן. לפני אכילת התפוח היו חווה ואדם מלאי תום, כמו כל בעלי החיים בטבע. האכילה (אולי באופן מטפורי) מפרי עץ הדעת הולידה אצלם את הידיעה שיש "טוב" ו-"רע" – "נכון" ו-"לא נכון". זה הוביל לשלב ההכרחי הבא בהתפתחות האנושית – הופעת התודעה. אבל – פרי עץ הדעת לא לימד את חווה ואדם כיצד להבחין בין טוב ורע, בין נכון ולא נכון. זו ידיעה שהיתה, מטפורית אולי, ב"עץ החיים", והם היו לומדים אותה אם היו אוכלים מפרי עץ-החיים. ואז, באמת, אם היו יודעים להכיר את הטוב, את הנכון, ולבחור בו, היו זוכים לחיי נצח.
הגירוש
מגן-העדן לפני שהספיקו לאכול מפרי עץ-החיים משמעו שבמסע החיים שלנו עלינו ללמוד, ולמצוא
את הדרך ללמוד, להבחין בין טוב ורע, נכון ולא-נכון, ועפ"י זה "לבחור בטוב".
זה מסע של ניסוי ותהיה/טעיה/תעיה (trial and error).
לעצם
הלמידה מתוך התנסות יש ערך מוסף עצום, שלא היה נמצא שם אם היו אוכלים מפרי עץ-החיים
והיו זוכים לידיעה מיידית של ההבחנה בין טוב ל-רע.
למרות
שהתורה מציירת את הגירוש מגן-עדן כעונש, זה אינו עונש אלא מתנה. מדוע?
דומני
שרוב האנשים היו מעדיפים לקבל ידיעה מיידית של ההבחנה בין טוב ל-רע, ללא המאמץ והמאבק
הכרוכים בהשגה תוך כדי התנסות והתמודדות. אז מהו הערך המוסף של ההתנסות וההתמודדות?
זו השגה ובנייה של ענווה, חמלה, יכולת הכלה, מידת החסד, וכיו"ב. מכאן המתנה –
היכולת להתפתח מבחינה רוחנית וערכית.
כלומר – התפתחות רוחנית וערכית מושגת לא מעצם ידיעת טוב ורע (עקרונות אתיים-מוסריים) אלא דווקא מהמאבק להשגת עקרונות אלה.
אורי
בן-יעקב G
© כל הזכויות שמורות
חשון ה'תשפ"א אוקטובר 2020
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה