מאוד חביבה עלי התפיסה שאומרת שאלוהים
ביקש להכיר את עצמו, את יכולותיו, ולכן צמצם את עצמו ונתן אפשרות לבריאה להברא.
הבריאה היא שיקוף של האלוהים – "בצלמנו ובדמותנו", כמו שראי (אספקלריה)
מחזיר לנו את דמותנו, כך הבריאה כולה משקפת לאלוהים את דמותו. בפרט, בני ובנות
האדם משקפים את יכולת הבריאה והיצירה כי יש להם את אפשרות הבחירה,
וע"י בריאה ויצירת חדש הם מרחיבים את הבריאה. הבריאה היא גילוי הפוטנציאל של
הבורא.
השיר הראשון של Pemero :
First
was he Higher, which gave of itself, in the love of its freedom. This which it
gave, thus became its adoration, and its prison. And thus the poem of the first
law was born, to be wowshipped by all that stirred everafter.
(Leo
– Emin archives)
בראשונה
היה העליון, אשר נתן מתוך עצמו באהבת חירותו.
זאת
אשר נתן היה לו לעיטור והוקרה, ולכלא ..
ציטוט ממסורת מוסלמית[1] :
"הייתי אוצר
חבוי ואהבתי שידעו אותי, על-כן בראתי את העולם כדי שאפשר יהיה לדעת אותי".
כמו בשיר הראשון של Pemero, גם בקבלה היסוד הראשון הוא הצמצום. התפיסה היא שהבורא הוא מושלם,
אינסופי, וכל עוד הוא מילא בשלמותו את הכל לא היה מקום לשום דבר נוסף. לכן הצעד
הראשון בבריאה חייב היה להיות שהבורא צמצם את עצמו וכך נתן מקום לדברים נוספים,
למציאות נוספת. ע"י הצמצום נוצרה מציאות בלתי שלמה במקום המציאות השלמה –
המושלמת – שהיתה קודם הצמצום.
תפיסת הייחוד היא תפיסה זכרית. לתפיסה הזכרית
קשה לקבל את הצמצום כי הוא בעצם מבטל, במובן מסוים, את הייחוד. הצמצום הוא פעולה
נקבית : המאפיין הנקבי הוא האמהות – היכולת להכיל בתוך הנקבה חיים אחרים שמתפתחים,
עד אשר מגיע זמנם לצאת ולהתקיים באופן עצמאי בעולם. האמהות, כפעולה של מתן חסות
להתפתחות של חיים אחרים, עשויה להגיע למידה כזו של קיצוניות כמו במצב שבו האם תחיה
בתת-תזונה אך מערכות הגוף שלה ישאפו לתת לעובר את התנאים האופטימליים להתפתחות, גם
על חשבון בריאותה של האם.
כיוון שהצמצום הוא פעולה נקבית, היבט של
האמהות, קשה לתפיסה הזכרית לקבל אותה, ומכאן באה התהייה הקיימת בקבלה בשאלה "מדוע
אירע הצמצום ?". אני מאמין שמנקודת ראות נשית הצמצום מתקבל בהבנה הרבה
יותר טבעית.
הצמצום מנוגד לתפיסה הזכרית הטבעית משום
שהנטיה הזכרית הטבעית היא חיובית, פוזיטיבית, של הוצאה החוצה. בשיר הראשון של Pemero קל לתפיסה הזכרית להתחבר לחלק של נתינה החוצה, אך יותר קשה להתחבר
לעובדה שהנתינה החוצה חייבה צמצום, הגדרה או יצירה של תחום בו מצוי הבורא, ויותר
קשה להתחבר לכך שמה שיצא החוצה הוא בעצם גם זר לבורא – יש לו חיים חדשים, חיים
אחרים משל עצמו, כמו תינוק היוצא מרחם אמו.
לתפיסה הנקבית קל להתחבר לצמצום, משום שלתפיסה
הנקבית קל לקבל תהליך שבו הנקבה היא פונדקאית של תהליך של מתן מקום וביטוי לחיים
חדשים. אני מאמין שלתפיסה הנקבית יותר קשה להתחבר עם הנתינה החוצה, משום שמבחינת
הנקבה היא פאסיבית בתהליך יצירת ביצים או הריון – היא אינה לוקחת חלק פעיל בתהליך
אלא באופן סביל בלבד. ההשתתפות היחידה שלה היא במתן תנאים נאותים לתהליך.
תלי-תלים של דיונים
ופלפולים נערמו במסורת היהודית לגבי השאלה מדוע מתחיל תיאור מעשה הבריאה בתורה
באות "ב" (במלה בראשית"). זו כמובן שאלה זכרית, כי התפיסה הזכרית
מצפה שהבריאה תהיה בסימן של פוזיטיביות, ותתחיל עם האות הראשונה, לא השניה. אך
דווקא העובדה שתיאור תהליך הבריאה מתחיל באות השניה, "ב", היא המציגה
תפיסה נשית (אשר הגברים לומדי וחוקרי התורה כמובן לא נתנו עליה את הדעת..)
ציטוטים מהספר
"המחסום האחרון" :
"הדבר
היחיד שיש לעשותו הוא להגיע לידיעת אחדות האלוהים" (עמ' 64) – זו
תפיסה זכרית
"אלוהים
לעולם אינו מתגלה פעמיים באותה הצורה ... כל רגע ורגע הוא מעשה של בריאה שלמה ..."
(עמ' 78) – זו תפיסה נקבית
הצמצום הוא בעצם
ויתור מודע על שליטה : מילדותו אדם מבקש להשיג שליטה על המעגל המירבי שחייו יכולים
לתפוס – להרחיב, ככל שיכול, את תחום השליטה שלו. כל עוד הוא ילד שלב כזה, השגת שליטה
כזו, הם הכרחיים. אך בשלב מסוים עולה בו (לפחות צריכה לעלות) ההבנה כי הדרך להגדיל
את המעגלים שלו אינה על-ידי השגת שליטה אלא ע"י איפשור – כאן עולה העקרון של
"חיה ותן לחיות". האדם מגביל, מתוך בחירה ובצורה מודעת, את עצמו ואת
תחומי השליטה שלו, את מידת השליטה שלו, בכדי לאפשר למעגלים חדשים, לחיים חדשים,
להתפתח, חיים חדשים אשר לא היו יכולים להתפתח אם האדם היה ממשיך לדרוש לעצמו שליטה
מוחלטת בהם (כמו שלאם אין אפשרות לשלוט בהתפתחות העובר בקרבה – היא יכולה רק לסייע
או לעכב). הדרך האפשרית לו לאדם ליהנות, להפיק תועלת, להתעשר, מן המעגלים אשר
נפתחו ע"י הצמצום אינה בדרך של רכושנות אלא בדרך של שותפות.
אורי בן-יעקב G
© כל הזכויות שמורות
תשרי ה'תשפ"א – ספטמבר 2020
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה