פוסט מוצג

אדם ובריאה

  אנחנו, בני-האדם, הננו ישויות חוץ-פלנטריות, שבאים לכדה"א ומקבלים גוף כדי שבתקופת החיים פה נקיים התפתחות ולמידה. הלמידה מתאפשרת כאשר אנ...

הזיהום האלקטרומגנטי


הזיהום האלקטרומגנטי ה(כמעט) בלתי-מוחש אך בהחלט מוכחש

תעשיית הסלולר מבקשת לקדם בכל הכוח את הדור הבא של התקשורת הסלולרית, G5. בניגוד לאינטרסים של תעשייה זו, ברור לי שתקשורת ה- G5 היא רק השלב האחרון בשרשרת של זיהומים אלקטרומגנטים הנוצרים ע"י תעשיית התקשורת העולמית אל תוך האטמוספירה של כדה"א מזה למעלה ממאה שנה מבלי שמישהו ייתן על כך את הדעת או את הדין.

גוף האדם, כמו כל מערכת אורגנית, הוא מערכת חשמלית מאוד מורכבת ומתוחכמת. ראשית, האטומים בנויים מחלקיקים המוחזקים יחד בכוחות חשמליים; האטומים יוצרים מולקולות, קטנות וגדולות, בכוחות חשמליים; וגם הכוחות המדביקים יחד מולקולות ויוצרות את התאים ואברי הגוף הינם חשמליים. לא רק המבנה הוא חשמלי – כל התהליכים הפיזיולוגיים – תהליכים עצביים, חילוף החומרים בתאים, וכיו"ב – כולם תהליכים חשמליים. לדוגמא, בדיקות אאג, אקג, אמג מודדות כדבר שבשגרה העברת אותות חשמליים באיברים שונים בגוף, ובאירוע של דום לב נותנים הלם חשמלי כדי לעורר את הלב.

בפרט, הגוף מהווה אנטנה. המשמעות היא שכל קרינה אלקטרומגנטית נקלטת ע"י הגוף, ממש כמו שאנטנת הרדיו קולטת את שידורי הרדיו. למי שמטיל בכך ספק, זוהי עובדה מדעית מוכחת – מוזמן לגעת באצבעו באחד ההדקים של אוסצילוסקופ (מכשיר שמראה תנודות חשמליות) ויוכל לראות מייד, עם כיול מתאים של סקלת האוסצילוסקופ, איך הויברציות של השידורים הנקלטים ע"י גופו מרצדות על המסך.

הזיהום האלקטרומגנטי החל לפני למעלה מ-100 שנה, בתחילת המאה ה-20, עם המצאת הרדיו, וכך החלה האטמוספירה שלנו להתמלא בשידורים מסוגים שונים, שהיום כוללים רדיו, טלויזיה, מכ"מ (רדאר), תקשורת צבאית ואזרחית, תקשורת סלולרית ומערכות איכון. כל סוגי השידורים האלה הינם קרינה אלקטרומגנטית בתחום תדירויות הידוע כתדירויות רדיו (Radio Frequencies), בקיצור RF. שידורי רדיו, כידוע, משודרים באמצעות אנטנות ונקלטים באמצעות אנטנות. היום, בפרט עם התפתחות התקשורת הסלולרית, יש אנטנות המוציאות קרינת RF כמעט בכל פינה, ואם לא די בכך, אז גם החלל מלא חלליות המשדרות ללא הפסק לכדור הארץ, בין השאר כדי לתת בכל מקום שירותי איכון (GPS).

מדוע זה זיהום? משום שלמרות כל מאמצי תעשיית ההיי-טק להכחיש זאת, קרינת ה-RF אינה טבעית לאדם ובכלל לעולם האורגני, אבל היא משפיעה עלינו, ולא לטובה. טענת הכיסוי של תעשיית ההיי-טק היא שבוצעו הרבה מחקרים לבדוק אם קרינה זו מסרטנת, אבל לא נמצאו ממצאים חותכים, וכל עוד פועלים לפי התקנים הקיימים אז אין סיבה לחשש. אולם הבעיה בקרינת ה- RF אינה אם היא מסרטנת או לא, אלא בהיבט שונה לגמרי : כאמור, שידורי רדיו נקלטים ע"י אנטנות, כך שגופנו משמש כל הזמן, ללא הרף, כאנטנה לכל שידורי ה-RF בסביבה שלנו, ומגיב לכולם בלית ברירה.

מה הגוף קולט? כאמור – תשדורות רדיו, טלוויזיה, תקשורת צבאית ואזרחית, תקשורת סלולרית. כל מה שיש. כל קרינת RF שבסביבה. בחיי השגרה איננו מבחינים בכך, כיוון שההשפעה היא במנות זעירות, מצטברת, התרגלנו, ואיננו שמים לב איך הקרינה מתערבת בתהליכים הפיזיולוגיים הטבעיים שלנו. למעשה, אין לנו למה להשוות, כי כולנו חשופים לה באותה המידה, ואנחנו לא מכירים איך זה לחיות ללא השפעת הקרינה הזו.

הבעיה בזיהוי הנזקים הנגרמים ע"י קרינת RF שככל הנראה (לי לפחות לא ידוע) היא אינה משאירה משקעים חומריים בגוף. הנזקים הם נזקים תהליכיים, שאותם הרבה יותר קשה לזהות. אנסה להסביר: תהליכים מנטליים ורגשיים מתבצעים באמצעות מערכת העצבים. בכל תהליך כזה מועברים זרמים במערכת העצבים בגוף. גם אנטנות מגיבות לקרינת הרדיו ע"י זרמים הנוצרים בתוכן – כך אנטנה אמורה לעבוד. לכן גם הגוף שלנו, כשהוא קולט קרינת RF, מגיב ע"י העברת זרמים בתוכו. זרמים אלה אינם תואמים לתהליכים העצביים הטבעיים שלנו. הם מתערבבים בתהליכים העצביים שלנו ומשבשים אותם.

הנזקים הנגרמים הם מצטברים, לא מיידיים, וקשה מאוד לייחס אותם לקרינה בדרכים שישכנעו את הציבור הרחב. הרפואה הקונבנציונלית מזהה נזק רק כאשר הוא מופיע בצורה מקומית ברקמות. קל לגלות נזק כזה כאשר הוא מופיע בצורת גידולים, כוויות, וכיו"ב, הנגרמים ע"י קרינה אנרגטית (קרינה מייננת). נזקים בריאותיים אחרים, כגון בעיות פוריות, פגיעה בתפקודי המוח, שיבושים בתפקוד הלב ומחזור הדם, אובדן שמיעה, שינויים בהפרשת הרוק, בהרכבו ובזרימתו, מחלות ניווניות של מערכת העצבים, נחקרו בהקשר עם קרינת RF אך ללא תוצאות חד-משמעיות. מחקרים אלה גם עוסקים בחשיפה מאוד מרוכזת לקרינה, שהיא סיטואציה מקומית, ולא במצבה של החברה הכללית בסביבה, בעיקר עירונית, המכילה מידה רבה מאוד של קרינת RF.

יש מדי פעם מדענים שעושים כל-מיני חישובים הנדסיים וטוענים שהשפעת קרינת ה-RF על התהליכים הפיזיולוגיים והעצביים היא חלשה מדי ולכן אין מקום לדאגה. השאלה היא למה הישוו – לתהליכים פיזיולוגיים ועצביים הקשורים לתפקוד הגוף ולחילוף החומרים בו, שהם גסים יותר, או לתהליכים מנטליים ורגשיים שהם יותר עדינים.

למעשה אנחנו נולדים אל תוך אטמוספירה מלאה זיהומים אלקטרומגנטיים, ואיננו מכירים מצבים של אטמוספירה נקייה מזיהומים כאלה, שניתן להשוות אליהם.

יתר-על-כך, וזו אולי הבעיה העיקרית: הבריאה משגרת לכדור-הארץ, ללא הרף, אנרגיה אלקטרומגנטית שמטרתה לקדם את המין האנושי ובאמצעותו את הפלנטה כולה. המערכות הטבעיות שבנו, האנטנות שלנו, בנויות על-מנת לקלוט אנרגיה זו ולהשתמש בה לתועלתנו ולתועלת הבריאה כולה. אולם הזיהום האלקטרומגנטי משבש את פעילות המערכות הטבעיות שבנו ומשבש את קליטת האנרגיה המיטיבה מהבריאה. בנוסף, פעולתה של אנטנה היא דו-כיוונית – גם קולטת וגם משדרת, ובהתאם, גם גופנו אמור לשדר אנרגיה מיטיבה לסביבה ולבריאה, אך גם שידורים אלה משובשים ע"י הזיהום האלקטרומגנטי הסביבתי. כמו שבצבא יש תחום שנקרא לוחמה אלקטרונית (ל"א) שמטרתו שיבוש שידורים וקליטה ע"י האויב, כך תעשיית התקשורת עושה ל"א לתקשורת שלנו עם הבריאה.

היום כבר מכירים בזיהום הנגרם ע"י טכנולוגיות הלואו-טק במגוון של חומרים פחמניים, מזיהום האוויר בפיח וגזי חממה ועד מוצרי ניילון ופלסטיק לסוגיהם השונים שלא ניתן להפטר מהם, ועל הנזק הנגרם עקב כך הן לכדה"א והן לבריאות האדם וכל העולם האורגני. קל לנו לזהות קיומם של זיהומים פחמניים באוויר – מריחים אותם, מרגישים את קשיי הנשימה שהם יוצרים, אפשר לראות את התוצרים של זיהומים אלה בסביבה. קל לראות את הנזקים שהם גורמים – בעכירות האוויר (ערפיח וריחות לא נעימים), משקעים בריאות ומחלות בדרכי הנשימה, תרומה אפשרית להתחממות הגלובלית, איי הזוהמה באוקיינוס, וכיו"ב.

אנחנו חיים בסביבה המזוהמת קרינתית. החברה כבר מבינה שהזיהום הפחמני פוגע משמעותית בבריאות ובסביבה. מתי יבחינו ויבינו את הפגיעה הנגרמת ע"י הזיהום הקרינתי?


😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

אדם ואלוהים

 אנחנו שואלים: מדוע יש רוע בעולם? מדוע כל-כך הרבה אנשים שלא חטאו, ובפרט ילדים רכים, נפגעים מרוע? מדוע אין צדק בעולם? מדוע אלוהים מאפשר כל-כך הרבה רוע בעולם? מדוע אלוהים לא עושה שיהיה טוב בעולם? אם אלוהים ברא את העולם, הוא ודאי התכוון שבעולם יהיה טוב; אז איך יתכן שיש בעולם רוע? אולי זו הוכחה שאין אלוהים בעולם, או שהוא ברא את העולם אך כלל לא אכפת לו מה קורה בעולם?

אנחנו באים בתלונות לאלוהים על כך שרע לנו, רע בעולם, רע לעולם ...

תשובה אחת אפשרית לכך היא בהשוואת הרוע לחוויות של קור, או חושך: קור אינו תופעה פיסיקלית בפני עצמה, אלא חוויה של היעדר חום; בצורה דומה, חושך אינו תופעה פיסיקלית בפני עצמה, אלא חוויה של היעדר אור; חום ואור, לעומת זאת, הינן תופעות פיסיקליות שבהן אנרגיה באה לידי ביטוי בצורות שונות. לפיכך, קור וחושך הינם מצבים של היעדר אנרגיה.

בצורה דומה, אם אנו מאמינים שאלוהים התכוון ומתכוון שיהיה טוב בעולם, אז רוע הוא מצב של היעדר אלוהים. האם אלוהים יכול להיעדר? התפיסה הפאנתאיסטית אומרת שאלוהים הוא אימננטי – מצוי בכל מקום. אך אז הוא אינו יכול להיעדר משום מקום. אבל תפיסת הצמצום גורסת שאלוהים לא נוכח באותה המידה בכל הבריאה – אלוהים צמצם את עצמו בתודעת בני-האדם כדי לאפשר לנו שם מרחב של בחירה חופשית, מרחב בו אלוהים לא שולט, שאין בו מראש הבחנות ברורות וחד-משמעיות בין 'טוב' ו'רע', שאנו צריכים לבנות בו את החוש המוסרי שלנו מתוך ההתנסויות שלנו, בדרך של למידה.

 

תשובה אפשרית אחרת (לא נוגדת) היא שאלוהים ברא את העולם עם הטוב ועם הרע שבו. כמו אמא שאוהבת את ילדיה גם אם סרחו, אלוהים אינו יכול לפעול כנגד מה שהוא עצמו ברא. לכן אלוהים זקוק לבני-האדם על-מנת שהם יפעלו כנגד הרוע – ואנשים יכולים לפעול כנגד הרוע רק לאחר שהם פוגשים אותו, נפגעים ממנו, סובלים ממנו, ומחליטים בצורה מודעת לחלוטין לפעול נגדו, לפעול לביעורו.

כאשר אנו מבקשים מאלוהים שיפעל כנגד הרוע זה משום שאנו מרגישים עצמנו חלשים, ואנו מאמינים שאלוהים יותר חזק ולכן הוא יכול מה שאנו (כך אנו חושבים) איננו יכולים. האמת היא שבקטע הזה אלוהים יותר חלש מאיתנו כי הוא אינו יכול לפעול נגד עצמו – אלוהים זקוק לנו. מה שנכון הוא שאם אנו נפעל בעד הטוב ונגד הרוע נוכל לקבל מאלוהים כוחות שיעזרו לנו ויתמכו בנו ויחזקו אותנו.

 

המסע האנושי בכדה"א – מתחילתו ועד סופו – כרוך בהתנסויותיה של הנשמה בתוך הגוף.

התנסויות אלה הן חיוניות להתפתחות האדם, להתפתחות הנשמה. אם לא היה בהן צורך חיוני, הנשמה האנושית היתה עושה את דרכה ביקום בלא לעבור דרך שלב זה, כלומר – היתה נשארת כנשמה בלבד, ללא הגוף.

התנסויות אלה כרוכות בהרבה סבל, הרבה כאב, והרבה פעמים נשאלה השאלה "מדוע נחוצים הכאב והסבל?" "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?" התנסויות אלה מחייבות אותנו להתמודד עמן, ומההתמודדות אנו מפיקים אוצרות נשמה, אוצרות רוח, כמו כורים המפיקים אוצרות טבע ממעמקי האדמה.

אוצרות הנשמה, אוצרות הרוח, הן למשל מהויות (essences) כמו care, אהבה love, כבוד respect, הוקרה honour, ..

לא קיבלנו את הגוף על-מנת להלחם בו. קיבלנו את הגוף על-מנת להתנסות בו, ללמוד מהחיים בתוכו. הגוף לכשעצמו הוא לא-כלום – שום-דבר – מעטפת בלבד, והראיה היא, שברגע שהאדם מת ונשמתו יוצאת הגוף נשאר חסר אונים לחלוטין ללא כל יכולת לתפקד, נרקב ומתפרק לרכיביו החוזרים ומתמחזרים באדמה ..

כתוב בתורה "וביערת הרע מקרבך". לולא היה רע בקרבנו לא היינו יכולים לבער אותו. לכן הימצאותו של הרע בתוכנו והצורך שלנו לבער אותו הם חלק בלתי-נפרד מ"עסקת החבילה" של מסע האדם בכדה"א.

(הקשר שבין "ביעור" ו"בערה"?)

 

האנשים אשר טוענים שאין להם צורך באלוהים ... זה מזכיר את הילד אשר מתריס בפני אימו: "את לא תחליטי עלי!" כאשר אינו מודע לכך שעצם היכולת שלו לומר זאת נובעת מהמרחב שהוא מקבל מאימו להתפתח כאדם עצמאי; אך באמת, אם היא תקבל את האתגר ותפסיק להחליט עבורו (שמשמעות הדבר שהיא בעצם תפסיק לדאוג לצרכיו ותניח אותו לגמרי לנפשו לבד) הוא מיד יכיר במציאות וירוץ אליה שתמשיך לדאוג לו ולצרכיו ...

 

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

 

מדע ורוחניות


        הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ (עמוס ג)

כשאלברט איינשטיין נשאל פעם על הקשר בין מדע (science) ודת (religion), הוא ענה באמירה מפורסמת[i] ש..
Science without religion is lame, religion without science is blind.
מהכרתי את תפיסתו הדתית של איינשטיין, אני מאמין שהוא התכוון להיבט הרוחני שבדת, לא לפולחן, מסורת ומנהגים שבה. לפיכך, התרגום הנאות לאמירה זו הוא, לראות עיני,
"מדע ללא רוחניות הוא נכה, רוחניות ללא מדע היא עיוורת"

יונתן זקס כתב ספר שלם, "השותפות הגדולה"[ii], על הקשר בין מדע ורוחניות. בהיותו מנהיג דתי (כיהן כרב הראשי של יהודי בריטניה וחבר העמים) כותרת המשנה של הספר היא "הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות" (באנגלית זה בכלל God, Science and the Search for Meaning), אך בפועל הוא מתייחס בספר, כמו איינשטיין, לקשר בין המדע לבין ההיבט הרוחני של היהדות, לא לפולחן, מסורת ומנהגים שבה, היבט המתייחס לא רק לאלה השייכים בגופם לדת היהודית. לכן גם בצטטי ממנו אתייחס לרוחניות, לא לדת.

בהשוואות שזקס עשה בין מדע לרוחניות, הוא כתב ש..
המדע ענינו הסבר. רוחניות ענינה משמעות.
מטרת המדע להסביר את התופעות בטבע. מטרת הרוחניות לתת משמעות לחיים האנושיים.
המדע מנתח. רוחניות מחברת.
המדע מפרק דברים לרכיביהם היסודיים. רוחניות קושרת אנשים יחדיו ביחסי אמון.
המדע מספר לנו מה יש. הרוחניות – מה ראוי שיהיה.
המדע מתאר. רוחניות קוראת, מזמינה, מזמנת.
המדע רואה אובייקטים. רוחניות מדברת אלינו כסובייקטים.
המדע מבצע ניתוק. רוחניות היא אמנות החיבור, תודעה אל תודעה, נפש אל נפש.
המדע רואה את הסדר המכונן את עולם החומר. הרוחניות שומעת את המוסיקה שמתחת לשכבות הרעש.
המדע הוא ביעור הבערות. הרוחניות היא הגאולה מן הבדידות.
אנו צריכים הסברים מדעיים כדי להבין את הטבע. אנו צריכים משמעות כדי להבין בני-אדם.
המדע משתמש בלוגיקה (=> הלוגיקה היא בגדר כלי למדע). הרוחניות מספרת סיפורים.
להדגשת השוני, מצד אחד, וההשלמה מצד שני, של מדע ורוחניות, סיכם זקס ש..

המדע מפרק דברים כדי להבין איך הם פועלים. רוחניות מצרפת דברים כדי להבין את משמעותם.

מבחינה ביולוגית, כותב זקס, המדע הוא פעילות של מוח שמאל, בעוד רוחניות היא פעילות של מוח ימין. המדע הוא פעילות בעלת אופי זכרי, רוחניות היא פעילות בעלת אופי נקבי.

אמירותיהם של איינשטיין וזקס מציגות את המדע והרוחניות לא כזרים ומנוגדים זה לזו (בניגוד למה שהרבה מאוד אנשים חושבים כיום) אלא דווקא כשני היבטים משלימים של התודעה האנושית, בדומה לעקרון ההשלמה (קומפלמנטריות) שניסח נילס בוהר בתורת הקואנטים; היבטים שנועדו לפעול יחד.

מלבד המימדים הגשמיים של קיומנו האנושי, המצויים בעולם הטבע, יש גם מימדים רוחניים, נבדלים מהקודמים. אלה המימדים בהם יש לנו בחירה חופשית – ללמוד בהם להבחין בין טוב ורע. את עולם הטבע הגשמי אנו קולטים וחווים בעזרת חושינו הגופניים. את המימדים הרוחניים אנו פוגשים וחווים בתודעתנו, בעולמנו הפנימי.

בארבע מאות השנים האחרונות המדעים – מדעי הטבע (פיסיקה, כימיה, ביולוגיה וכיו"ב) – באופן מאוד מכוון התנתקו מכל רלוונטיות להיבטים רוחניים. אולם, האם קיים מדע אחד לעולם הגשמי ומדע אחר, נפרד, לעולם הרוחני? אני סובר שלא. שני העולמות – הגשמי והרוחני – נפגשים ומשתלבים יחד בהוויה האנושית. המדע הוא יצירה אנושית, פועל יוצא של השאיפה שלנו לתאר, להסביר, להבין את העולם. לכן אני מאמין שהמדע צריך להיות הכלי באמצעותו נשאף להבין איך כל היקום, על כל היבטיו – הגשמיים והרוחניים יחד – פועל; רק כך נוכל לקבל תמונת עולם שלמה.

המדע נוצר בתודעה האנושית, משום שמתוך ההתנסויות שלנו בעולם הטבע אנו אוספים מידע ומביאים אותו אל תודעתנו. שם, בתודעתנו, אנו מפענחים את המידע, מעבדים אותו, מפרשים אותו, נותנים לו משמעות, וכך נוצר המדע. אולם באותה המידה אנו מביאים אל תודעתנו את ההתנסות שלנו בהיבטים האנושיים המיוחדים, ולכן הרוחניים, של חיינו. מכאן, שהתודעה האנושית היא המרחב בו פועלים הן המדע והן הרוחניות, מרחב שבו אנו מעבדים ונותנים משמעות לחוויות ולהתנסויות שלנו.

מדוע מדע ללא רוחניות הוא נכה? מה חסר לו? מהו מדע עם רוחניות? מה ההבדל?

העיסוק במדע הוא ייחודי לאדם. בעלי-חיים רבים לומדים את הטריטוריה שלהם ורוכשים מיומנויות הדרושות לצרכי ההישרדות שלהם. אך רק לאדם יש ענין להכיר ולהבין את העולם שבו הוא נמצא בהיבט שהוא במובהק יותר רחב – עד כדי הכלת היקום כולו.

כמו שויקטור פראנקל[iii] וגם יונתן זקס לעיל תיארו זאת, רוחניות היא ביקוש משמעות לחיי האדם. מדע ורוחניות קשורים יחדיו כאשר האדם מבקש להכיר ולהבין את העולם כחלק מביקוש המשמעות לחייו. קשר כזה בא לידי ביטוי בחייהם ופועלם של מדענים דגולים, כקופרניקוס, ניוטון, איינשטיין ורבים אחרים. הקשר הזה מתבקש, אך אינו מחויב המציאות; וכך אנו רואים עיסוק מדעי נרחב ביותר המנותק מהמשמעות הרוחנית לחיינו. זה העושה את המדע לנכה, משום שמדע ללא רוחניות הוא חסר-ערכים, אדיש למשמעות של יישומיו ולתוצאותיהם, עם פוטנציאל אדיר להרס.

כמה רחוק מצב זה מאמירתו של קופרניקוס[iv]
"מטרת המדע היא גילוי העולם כפי שאלוהים רואה אותו, לא כפי שהוא בעינינו"

זוהי תשובה במישור הערכי. אולם קיימת תשובה נוספת, במישור מאוד מעשי: כל הסבר שהמדע יכול לתת הוא מעין מסע לוגי-רציונלי, בסגנון "בהינתן 'א' אז נובע או מתקבל 'ב'". כלומר, אם 'א' ידוע אז המדע יסביר את 'ב'. אולם, מאין נדע את 'א'? בכל הסבר מדעי שייחקר לעומק נגלה שהוא נשען על איזה 'א' שאינו מתקבל בצורה לוגית אלא באופן אינטואיטיבי. איינשטיין הבהיר נקודה זו בצורה מאוד מפורשת, בהתיחסו לאקסיומות והעקרונות הראשוניים של תיאוריות מדעיות:

.. חוקים בסיסיים כלליים ביותר שדרכם אפשר להגיע, בהסקה טהורה, אל תמונת העולם. שום דרך לוגית אינה מובילה אל חוקים בסיסיים אלה, אלא רק האינטואיציה הנשענת על תחושה ועל הבנה של הניסיון.[v]
מושגי היסוד וחוקי היסוד, שאינם ניתנים לפירוק נוסף מהבחינה הלוגית, הם לב לבה של התאוריה ואי-אפשר לתפוס אותם מהבחינה הרציונלית. .. כל ניסיון להסקה לוגית של מושגי היסוד ושל חוקי היסוד .. מתוך הניסיון הבסיסי נדון לכישלון.[vi]

במילים אחרות, לכל הסבר לוגי-רציונלי, גם בהתיחס לעולם הטבע הגשמי, יש שורשים שהתקבלו באופן אינטואיטיבי, כלומר במימדים הלא-גשמיים במרחב התודעה. התעלמות מההיבטים הלא-גשמיים בעצם שומטת את הקרקע מתחת לתקפות של ההסבר המדעי.

בהתיחס לחלקה השני של אמירתו של איינשטיין שצוטטה לעיל, מה המדע תורם לרוחניות, שבלעדיו היא עיוורת?

ביקוש אחר משמעות, גם אם הוא במסגרת החיים האישיים והמעגלים הקרובים לאדם, מחייב הכרה והבנה מסוימת של איך העולם עובד.
למידה אמיתית היא יותר מאשר רק צבירת ידע – זו התנסות, שיש בה גם הפנמה וקבלה של המשמעות של ההתנסות.
רוחניות ללא מדע, שאין בה הבנה איך העולם עובד, היא פנטזיה, אשליה, משום שללא הבנה כזו האדם אינו יכול באמת להיות שותף פעיל בבריאה.
לדוגמא, רצון להביא טוב לעולם הוא ללא ספק ביטוי של רוחניות. הבאת טוב לעולם היא מעשה של בריאה ויצירה, הבא מתוך תחושה של אחריות ומתוך בחירה חופשית. אולם, להביא את הטוב אל תוך סביבה בלי להבין את הסביבה זה עוורון.
משפט עממי אומר "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.." לא מספיק שיש כוונות טובות, צריך לדעת להביא אותן לכתובת הנכונה, לבטא אותן בצורה מתאימה. כאן נכנסת הלמידה .
הבנת הסביבה זה לזכור שבנתינה אנחנו בוקטור הפעיל, הוקטור החיובי, ולשאול ולבדוק האם הסביבה מוכנה, מסוגלת, לקבל את מה שאנו מבקשים לתת.. האם הנתינה שלנו מתאימה לסביבה..
משום שאם הנתינה שלנו אינה מתאימה לקהל היעד, לסביבה אליה היא מיועדת, אז הנתינה עשויה להפוך לנסיון לכפייה על הצד השני, לנסיון לשלוט באחר, גם אם מלכתחילה לא היתה כל כוונה כזו; ואז התוצאה היא תסכול של שני הצדדים – הן הנותן, שמרגיש שנתינתו נדחית ואינה מתקבלת, והן המקבלים, שהכוונה הטובה אינה מגיעה אליהם.

מושכל ראשון מבחינתי הוא שאנחנו חלק מהבריאה. אנחנו אחד עם הבריאה, איננו נפרדים מהבריאה. במובן מסוים, כמו שבהולוגרמה יש בכל נקודה של לוח הצילום תמצית של התמונה כולה המאפשרת שיחזור של התמונה התלת-מימדית, כך יש בכל אחד מאתנו את המהות, תמצית, של כל הבריאה. זו המשמעות של להיות נברא בצלם אלוהים. כך יש בכל אחד מאתנו זיקה לבריאה – מעין חוט דקיק הקושר אותנו, כל אחד מאתנו, ישירות, לבריאה.
קיום קשר ישיר עם הבריאה, בלי מתווכים, הוא זכות טבעית של כל אדם, מעצם היותו אדם.
חלק מהיותנו ברואים בצלם אלוהים הוא הרצון, הבקשה, לגלות ולמצוא משמעות במציאות שאנו חווים, המציאות בה אנו מוצאים את עצמנו.
ביקוש זה מונע ע"י אמונה או ידיעה פנימית שהשגת משמעות כזו היא אפשרית.

רוחניות היא אז יישום המשמעות הזו בחיי האדם, מתוך רצון להיות שותף פעיל במעשה הבריאה.

הן המדע והן הרוחניות נשענים על האמונה, על מעין ידיעה פנימית, שיש סדר ביקום. המדע מבקש לפענח את הסדר הזה ולהסביר בעזרתו את התופעות בטבע; רוחניות היא בקשתו של האדם למצוא משמעות עמוקה בחייו ובכך להשתתף ולהיות חלק בסדר היקומי.

בתפיסת העולם שלי מדע ורוחניות אמורים להיות משולבים; המדע אמור ללמד אותנו לא רק על עולם הטבע הגשמי אלא גם על עולמנו הרוחני, והעולם הרוחני אמור להשרות על המדע את הדרך הנכונה להתיחס אל העולם.

אמנם, לא כל אחד הוא מדען. אך ברמה האישית מדע משמעו למידה איך העולם עובד, כ"א בדרגת ההעמקה שהוא/היא צריכים. מדע ורוחניות נועדו ללכת יחד, יד-ביד, בחיי האדם. יחד, כך אני מאמין, אלה שתי הרגליים שעליהן עומד קיומו של אדם שלם.



😊
אורי בן-יעקב  G
© כל הזכויות שמורות


[i] A. Einstein "Science and religion", in Ideas and Opinions, translations and revisions by Sonja Bargmann, Crown Publishers, Inc. New-York. 1954 p. 46.

[ii] יונתן זקס, "השותפות הגדולה", ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים 2013.

[iii] ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות", הוצאת דביר 1970; "הרופא והנפש", הוצאת דביר 2010

[iv] ניקולאוס קופרניקוס, עפ"י ז. בכלר, "שלוש מהפכות קופרניקיות", 1999

[v] א. איינשטיין, "עקרונות המחקר", דברים שנאמרו ע"י איינשטיין ב- 26.4.1918 בחגיגה לציון יום הולדתו ה- 60 של מקס פלנק, ב- אלברט איינשטיין – רעיונות ודעות, הוצאת מאגנס, תשס"ה, ירושלים, p. 136.

[vi] א. איינשטיין, "על המתודיקה של הפיזיקה העיונית", עפ"י הרצאה שנתן איינשטיין ב- 10.6.1933 באוקספורד, ב- אלברט איינשטיין – רעיונות ודעות, הוצאת מאגנס, תשס"ה, ירושלים, p. 162.

מהי רוחניות?

 

רוחניות היא שאיפה לקחת חלק פעיל בתהליך הבריאה

רוחניות זה לא רק להיות רבי, חסיד, צדיק, נזיר, וכד', אלא כל אדם יכול להיות רוחני.

העולם, היקום, הבריאה – הם מבקשים להתפתח כל הזמן. במובנים מסוימים הם עושים זאת באמצעות בני-האדם.

בני-האדם, כשהם יוצרים בצורה חופשית הם לוקחים חלק בתהליך הבריאה, ההתפתחות והיצירה.

את זה עושים בני-האדם בכך שהם מביאים אל תוך עצמם איכויות, מעבדים אותן, משתמשים בהן, ובכך מעשירים הן את עצמם והן את הבריאה.

הבריאה היא מקור של שפע אינסופי. כשבני-אדם משתמשים בשפע הזה הם מעשירים אותו ומעשירים את עצמם.

 

להיות אדם רוחני

אדם רוחני הוא אדם המבקש להתפתח עם הבריאה.

להקשיב לקול הפנימי, לאינטואיציה.

להיות מסוגל להכיל סתירות.

להיות מסוגל לקבל דברים שאין להם הסבר.

לבקש את ה"משהו" השלישי שנוצר משילוב של הפכים.

לשמוח בחוויה של הבלתי-נודע, של הבלתי-מובן.

לבקש את המשמעות של הבלתי-מובן.

כל אדם יכול להיות יצירתי.

ויקטור פראנקל ("האדם מחפש משמעות", "הרופא והנפש") כתב שאדם צריך לשאול את עצמו "מה החיים שלי מבקשים ממני?" שאלה כזו פותחת פתח ומובילה לחיים רוחניים.

 

רוחניות ומדע

נקודת המוצא שלי היא – שילוב בין רוחניות ומדע. כמו שלצעידה אנו משלבים את השימוש רגל ימין ורגל שמאל, כך גם השילוב בין רוחניות ומדע יוצר אדם השלם ביחסו לבריאה.

המדע מבקש את המשמעות של החוויות שאנו חווים, לא רק בעולם הגשמי אלא בכל דבר.

לא צריך להיות מדען כדי לבקש משמעויות לחוויות שאנו חווים. זהו תהליך למידה – למידה לכל החיים

לכן מדע הוא כאן במשמעות של למידה – למידת העולם, היקום, הבריאה ודרכי פעולתם; להכיר אותם, לדעת אותם, כדי להיות מסוגל לקחת חלק פעיל יותר, להיות שותף פעיל יותר, בבריאה

למידה היא הרחבת התודעה. עם תודעה רחבה יותר האדם יכול לקחת חלק משמעותי יותר בתהליך הבריאה, לכן למידה קשורה ברוחניות

אימרה של א. איינשטיין: "רוחניות בלי מדע היא עיוורת, מדע בלי רוחניות הוא נכה"

[במקור איינשטיין דיבר על religion, אבל עפ"י הבנת ההתיחסויות של איינשטיין נראה לי שכאן תרגום ל'רוחניות' הוא מדויק יותר מאשר ל'דת'].

8 כדי להיות שותפים בתהליך הבריאה (רוחניות) עלינו להכיר את עצמנו ואת העולם (מדע ולמידה)

8 כדי להשתמש נכון בידע שאנו רוכשים (במדע ולמידה) עלינו לבוא מתוך ראיית עצמנו כחלק מהבריאה (רוחניות)

קופרניקוס: "מטרת המדע היא גילוי העולם כפי שאלוהים רואה אותו, לא כפי שהוא בעינינו" f שילוב בין מדע ורוחניות

 

התודעה היא המרחב שבו אנו נותנים משמעות לחוויות שאנו חווים

התודעה האנושית היא המרחב בו מדע ורוחניות נפגשים.

למידה וחקירה אל תוך ובתוך העולם הפנימי שלנו

חיבור עם הבריאה באמצעות העולם הפנימי

 

שילוב של חיים רוחניים ומדע בבני האדם יכול להיות מושג רק באמצעות החושים הפנימיים.

עבודה פנימית צריכה לעשות, וזה כרוך בשימוש באינטואיציה.

האינטואיציה מאוד קשורה לתודעה ולמחקר התודעה.

המציאות הבלתי-גשמית מופיעה, באה לידי ביטוי, בחוויה האנושית, ולכן כל התופעות הכלולות במציאות הבלתי-גשמית הן כאלה שנחוות בחוויות אנושיות.

ישנן חוויות מסוימות בחיי אדם, שהמדע הקונבנציונלי אינו מפותח מספיק כדי לבנות מכשירי מדידה מתאימים, אך לבני-האדם יש את היכולות להרגיש ולרשום (sense, register) חוויות כאלה – לקבל מהן רושם.

דרגות של רגישות. ההבדל בין רישום תופעה ואי-רישום יכול להיות רק הבדל של רגישות, בדיוק כמו שמכשירי מדידה מעשה ידי אדם עשויים להיות שונים ברגישות, וחלקם עשוי לרשום תופעה מסוימת ואחרים לא.

אחת המטרות של החיפושים אל תוך העולמות הבלתי-גשמיים היא לזהות ישויות ומושגים, התואמים את המציאות שאינה חומרית, ואשר בני אדם שונים יכולים לשתף, יכולים להסכים עליהם, תוך שימוש בכלים המתאימים למחקר, ובכלל זה מה שניתן להקרא כחושים בלתי-גשמיים.

למידה חווייתית הוליסטית – למידה אמיתית היא קודם כל תהליך פנימי בתוך האדם, המחייב מפגשים מגוונים ומצטברים ומעורבות עם העולם שמסביב, הן הנגלה והן הנסתר.

 

תקשורת עם הבריאה

רוחניות היא השאיפה של האדם להיות בקשר עם הבריאה. איך מתקיים קשר זה ? ככל שנבין אותו טוב יותר כך יהיו חיינו הרוחניים עשירים יותר.

עקרונות התקשורת עם הבריאה באים לידי ביטוי בהרבה דרכים בטכנולוגיה המודרנית. לכן, תוך שימוש במספר דוגמאות, לא יקשה להבין עקרונות אלה.

לדוגמא, האינטרנט כרשת של מאגרי תוכן, מצד אחד, ומשתמשים, מצד שני. המשתמשים יכולים להתקשר למאגרי התוכן, לשאוב מהם ולהוסיף להם. יו-טיוב, למשל. התוכן זמין גלובלית, וההתקשרות מביאה את התוכן אל העולם הפנימי, היחידני, של המשתמש. המשתמש יכול להתחבר לתוכן באופן חד-פעמי, או להוריד אותו למחשב האישי לשימוש בלתי-תלוי במקור התוכן. עצם השימוש גם מתגמל את התוכן, כיוון שתכנים נמדדים גם בכמות המשתמשים בהם, והם גם נהנים מהצבעות "like".

כדוגמא נוספת, בכל רגע נתון החלל שסביבנו, בו אנו שרויים, מלא בתשדורות בכל התדרים והתכנים, של תחנות רדיו, טלויזיה, משדרי משטרה, צבא, מוניות, וכיו"ב. כל תחנה משדרת בתדר משלה את התכנים שלה. כדי לקלוט תשדורות אלה אנו זקוקים למכשיר מתאים – מקלט. ללא מקלט דולק ופעיל אין ביכולתנו לקלוט אותן. המקלט הוא הכרחי, אך איננו מספיק – כעת צריך שהוא גם יהיה מכוון לתדר המתאים כדי שנוכל לקלוט את התשדורת. גם בדוגמא זו קיימים תכנים, כמו תוכניות טלויזיה מסוימות, אשר עצם השימוש בהן (ה"רייטינג") מתגמל אותן וקובע להן ערך יחסי.

הנמשל הוא ראיית הבריאה כ"ענן", מאגר של תכנים. התכנים של הבריאה הם איכויות – מהויות: חיים, אהבה, חמלה, אומץ, נחישות, כבוד, הוקרה, הערכה, הכרת תודה, תשומת לב, מסירות, נדיבות, יושרה, ענווה, שמחה, ...; הספירות בקבלה (כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) גם הן איכויות-מהויות.

"ענן" הבריאה, וליתר דיוק תכניו (כלומר האיכויות), זמין בעקרון לכולם.

לכולנו, מעצם היותנו ברואים "בצלם אלוהים", בכולנו קיים ניצוץ אלוהי.

"צלם אלוהים" איננו דמות גופנית, חומרית, אלא "משהו" המאפשר לאדם להדהד עם הבריאה.

כמו שמקלט רדיו או טלויזיה צריכים להדהד עם תחנת השידור, ז.א. להיות יחד בתדר המתאים, כדי שתהיה התקשרות, כך האדם צריך להיות בתהודה עם הבריאה כדי להתחבר למהויות.

כמו שצריך להדליק (להפעיל) את מקלט הרדיו ולכוון אותו לתדר המתאים – מכשיר הרדיו אינו יכול לעשות זאת לבד – כך האדם צריך, מתוך בחירה חופשית והחלטה מודעת, לכוון את עצמו בתדר המתאים אל הבריאה כדי להתחבר לאיכויות ולמהויות.

למשל, כאשר יושבים מסביב לשולחן האוכל ומודים על כל אשר נהנים ממנו – זו הזמנה של הכרת תודה. או, כאשר אדם צריך לעשות מעשה חריג, נועז אך הכרחי, הוא מזמן לעצמו אומץ. כך אנשים מזמנים לעצמם חמלה, ענווה, שמחה, אהבה, ואינספור דוגמאות אחרות.

תפילה היא דרך ידועה ומוכרת להזמנת איכויות. גם מדיטציות.

למידה מאפשרת להעמיק אל תוך הבריאה בהזמנת איכויות.

אדם המזמין לעצמו הכרת תודה ומביא אותה לידי ביטוי – הוא מחזק בכך את הענן של הכרת תודה. האיכות מתעצמת והבריאה נהית עשירה יותר.

 

שאלה שנשאלה כבר לפני הרבה דורות : האם האיכויות הן קבועות ונצחיות ? ה"אידיאות" שאפלטון דיבר עליהן הן האיכויות, המהויות. הוא באמת חשב שהן קבועות, נצחיות, בלתי-משתנות, וזה גם מאוד התאים לדפוסי החשיבה של הפילוסופיה היוונית. אני חושב שהתמונה יותר מורכבת, ומאוד דינמית : מצד אחד – כן, במובן מסוים הנשען על המאפיינים של המהויות, הנשארים בעקרון כמות שהם. מצד שני – לא, כיוון שכל פעולה אנושית המשתמשת באיכות-מהות כזו או אחרת מוסיפה לאיכות, מעשירה אותה, ובכך גם משנה אותה.

במובן מסוים, כמו אש – האש היא אחת, אך צורתה (צורת הלהבה) משתנה כל הזמן.


 😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

סיפור הבריאה

אני מבקש להביא כאן את סיפור הבריאה המוכר מתחילת ספר בראשית בפרשנות שונה מהמקובל. בראיית התנ"ך כטקסט שבא להנחות את התפתחות המוסרי שבאדם, אפשר לראות את סיפור הבריאה התנכי, גם אם נתיחס אליו כאלגוריה או מטפורה, כמקור שאפשר ללמוד ממנו על הופעת החוש המוסרי באדם.


בריאת הטבע ובריאת האדם
מאוד חביבה עלי התפיסה שאומרת שאלוהים ביקש להכיר את עצמו, את יכולותיו, ולכן הוציא מתוך עצמו ונתן אפשרות לבריאה להיברא. הבריאה היא שיקוף של האלוהים – "בצלמנו ובדמותנו", כמו שראי (אספקלריה) מחזיר לנו את דמותנו, כך הבריאה כולה משקפת לאלוהים את דמותו.

תפיסה מזווית מעט שונה, כבקבלה, רואה את האלוהים כמכיר שיש בו שפע לתת, שפע שבמונחים שלנו הוא בוודאי אינסופי, והוא ביקש להשפיע, לחלוק מתוך השפע הזה, להוציאו מן הכוח אל הפועל ולתת לו את הביטויים האפשריים. כך וגם כך, אפשר לראות את הבריאה כגילוי הפוטנציאל של הבורא.

מהי הבריאה? חיים, מכל מיני צורות וסוגים. אלוהים ברא כוכבים בכל מיני גדלים והרכבים וצירופים, וקבע בהם כל מיני תנאי חיים. בתחילה ברא צורות חיים מאוד פשוטות. המוצלחות מתוכן ביקשו להתפתח, וכך החלו להווצר צורות חיים יותר ויותר מורכבות, עד שנוצרו צורות חיים מאוד מורכבות, גם כאלה שיש להן היכולת להתאים את עצמן לתנאים סביבתיים משתנים.

כך יצר הבורא עולם ומלואו, ומילא את כולו. הוא אינסופי, נוכח בכל. נוכחותו ממלאה כל חלל וכל פינה אפשרית במידה הרבה ביותר שהוא יכול.

זה תואם לתפיסה הפנתאיסטית – אלוהים נוכח בכול. זהו הטבע – אלוהים נוכח בכל היבט של הטבע, הן הדומם והן האורגני.

הקבלה מתארת את תהליך הבריאה כ"צמצום" – אלוהים השאיר חלל ריק במרכז קיומו (כמובן, מדובר במרכז מטפורי ולא מרחבי או פיסי, גשמי) ובו התרחשה הבריאה, כך שאלוהים נשאר כמקיף את הבריאה. אפשר גם לדמיין תמונה הפוכה – אלוהים צמצם עצמו למרכז, והבריאה התרחשה סביבו.

הטבע שאלוהים יצר אמנם שיקף את יכולת היצירה שלו, אך עדיין משהו היה חסר – הטבע כולו פועל על פי התבניות שאלוהים טבע בו, ואין בו יצירה עצמאית החורגת מתבניות אלה, הקוראת עליהן תגר. החיים שהוא יצר הם מושלמים, מצייתים לכל חוקי הטבע, אך הם חסרו דבר מהותי – את היכולת לחדש, את היכולת לברוא, את היכולת להמציא וליצור דברים חדשים שלא היו קיימים קודם; וכל אלה הן כמובן תכונות שמאפיינות ומיחדות את אלוהים. אז הבין אלוהים, שכדי להכיר את עצמו באופן מלא הוא צריך לאפשר חיים שיש להם יכולת של בריאה ויצירה. וכך יצר אלוהים את בני-האדם, בצלמו ובדמותו – "בצלם אלוהים" – עם יכולת של בריאה ויצירה, והזמין אותם להשתתף עימו במעשה הבריאה, בחיים של חדווה ויצירה.


סיפור גן-העדן – הופעת החוש המוסרי

למיטב הבנתי, סיפור גן-עדן מתאר מצב או שלב מוקדם בהתפתחות האנושית, בו בני-האדם היו עדיין במלואם חלק מהטבע, אך הבריאה יצרה עבורם את מה שכנראה נחשב כתנאים הטובים ביותר לבריאה ויצירה. הם שוכנו ב'גן הגדול בעדן', כנראה מתוך מחשבה שבתנאים האלה, עם כל העצים עם הפירות הכי טעימים, יוכלו בני-האדם, נטולי דאגות פרנסה, להקדיש את זמנם ומרצם לבריאה ויצירה.

מה שקרה בפועל הוא שבני-האדם אמנם נהנו מאוד מהפירות שבגן, נהנו לפגוש וללטף את בעלי החיים השונים שחיו שם, אך כלל לא מיהרו לברוא וליצור. נראה שכל עוד נוכחותו של הבורא ממלאה עולם ומלואו, בני-האדם מרגישים אפסיים אל מול אינסופיותו ומוחלטותו של אלוהים והם לא מרגישים את ההזמנה לברוא וליצור, לא מרגישים שיש להם בכלל מקום לכך. להיפך – הם אינם מרגישים שונים מבעלי החיים אשר נוכחותו הממלאת-כל של אלוהים מנחה אותם בפועלם ובהתנהלותם בכל זמן ובכל מצב. כדי שבני-האדם יוכלו לברוא וליצור הם חייבים להרגיש חופשיים – חופשיים באמת.

אז הגיע אלוהים להחלטה גורלית – כדי לאפשר לבני-האדם לחוש ולממש את ההזמנה לשיתוף בבריאה וביצירה, הוא יצמצם את עצמו בתודעתם של בני-האדם וישאיר להם שם מרחב חופשי שבו הם יוכלו להרגיש ריבונים לעצמם, ללא נוכחותו של אלוהים.

כך נוצר בבריאה מרחב שאלוהים לא נוכח בו. במרחב זה יש לבני-האדם חופש בחירה. זה אינו מרחב גיאוגרפי, שמזוהה ע"י קו שתוחם אותו. זה מרחב שנמצא בתודעה ובלב – מרכז הרגש – של בני-האדם. והחופש הוא לבחור בין 'טוב' ו'רע'.

ואיך הביא אלוהים לידיעתם של בני-האדם את המרחב הזה שפתח בפניהם?

דבר ראשון שמאפיין ומייחד חיים של בריאה ויצירה הוא תחושה של חוסר – תחושה של אי-שלמות, של צורך במשהו שישלים את החסר, של חלל שצריך למלא אותו. צמצום הנוכחות האלוהית אמנם יצר חלל כזה, אך כדי ליצור, בני-האדם צריכים להרגיש מאותגרים. לשם-כך נטע אלוהים בגן עץ חדש, את 'עץ-הדעת', ואמר לבני-האדם שאם יאכלו מפרי העץ הזה הם ימותו. עצם הצגת הדברים היתה מאתגרת – הרי אלוהים ודאי אינו רוצה שבני-האדם, שהוא רק ברא כעת כדי שיהיו שותפים עימו בבריאה ויצירה, ימותו. ואם היה רוצה שלא יאכלו ממנו, היה פשוט יכול למנוע מהם את אכילת פרי העץ הזה. מכאן, שכוונתו היתה שונה – הוא ביקש להמחיש לבני-האדם שכעת יש להם מרחב תודעתי פנימי של בחירה חופשית. אלו אינן בחירות פשוטות וקלות, אלא בחירות מאוד משמעותיות שיכולות לשנות את מצבו ומעמדו של האדם; אבל הבחירה היא בידיהם, שלהם.

מאחר ואלוהים אינו יכול לבוא לבני-האדם ולאתגר אותם במפורש באכילת הפרי – הרי הוא, לכאורה, אסר זאת עליהם – עשה זאת בשמו הנחש. הוא עודד את בני האדם לאכול מפרי עץ-הדעת, ובאוכלם את הפרי "נפקחו עיניהם" להבין שיש בעולם 'טוב' ו'רע'. את אלה כמו את אלה, גם את ה'טוב' וגם את ה'רע', הם יפגשו במרחב הבחירה החופשית הפנימי שלהם.

זו גם הפעם הראשונה בו מוזכרת תחושת הבושה, עם הצורך להסתיר ולהסתתר שבעקבותיה. בחווית הבושה חוו בני-האדם את המתח שבין 'טוב' ו'רע', בין איך 'נכון' (לנהוג) ל'לא-נכון'.

כך קיבלו בני-האדם את הידיעה, את ההכרה, בדבר קיומם של 'טוב' ו'רע'. אולם ידיעה זו היתה בבחינת כלי ריק – לא היו בה הקריטריונים, אמות המידה, להבחנה בין 'טוב' ו-'רע'; משום שאם יינתנו לבני-האדם קריטריונים אלה הרי ששוב יימלא החלל שנוצר בצמצום האלוהי, שהרי ידיעת והכרת ההבחנה בין 'טוב' ו'רע' היא חלק מהנוכחות האלוהית, ושוב יימנע מבני-האדם החופש ההכרחי לבריאה ויצירה. בסיפור המקראי זהו ענין 'עץ החיים' – אם בני-האדם ידעו מראש להבחין בין 'טוב' ו'רע' יהיה ברשותם הידע המוחלט, המלא, האינסופי, ולא יהיה לפניהם שום אתגר לבריאה ויצירה.

כנאמר במקום אחר בתורה

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע ... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל)

כדי לבחור בחיים צריך לדעת את ההבחנה בין 'טוב' ו'רע'. לכן נמנע מבני-האדם לאכול מפרי 'עץ החיים', ובמקום זאת הם הוצאו מ'גן-העדן' אל 'העולם הגדול', עם מרחב תודעתי שאלוהים לא נוכח בו. במרחב זה אלוהים, הבריאה, מאפשרים לבני האדם את חופש הבחירה כדי שיוכלו ללמוד, מתוך התנסות מודעת, מה 'טוב'; כדי שבני-האדם יוכלו להכיר איך נכון לפעול כחלק מהבריאה.

לכן אנו נולדים עם מעין ידיעה, מעין הכרה, שיש 'טוב' ו-'רע', אבל ללא הקריטריונים, ללא אמות המידה, להבחנה בין 'טוב' ו-'רע'. אנו נולדים עם כלי ריק – הכלי הוא 'ההבחנה בין טוב ורע', או 'ידיעת והכרת ההבחנה בין טוב ורע', והמשימה שלנו בחיינו היא למלא אותו בתוכן. כמו שאנו נולדים עם כלי ריק ללימוד שפה – כלי המאפשר לנו ללמוד שפה, אבל אין בו את ידיעת השפה עצמה. התוכן של הכלי הזה, אותו אנו ממלאים במהלך חיינו, הוא 'החוש המוסרי'.


מסע החיים – התנסות ולמידה

וכך יצאו בני-האדם מ'גן-העדן' אל 'העולם הגדול', כשהמשימה היא – ללמוד להבחין בין 'טוב' ו'רע', בבריאה ויצירה שבאות מהביקוש אחר 'טוב' ודחיית ה'רע' – כדברי משה במעין "ברכת הדרך" לעם-ישראל,

אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ (דברים ל)

בחירה ב'טוב' היא כבחירה בחיים, ברמה של הערכים שהבריאה מכוונת אליהם, כדברי תהילים:

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים לד)

כאשר אני מתמודד עם שאלות "איך נכון?" "מה נכון?"; כאשר אני מתלבט ומתחבט מתוך רצון לדעת את הדרך הנכונה כי אני רוצה שדרכי תהא נכונה עפ"י דרך הבריאה, בהתאמה עם דרך הבריאה, ואני מנסה וטועה, ומנסה שוב ושוב עד אשר אני מגלה את הדרך הנכונה, רק אז אני עולה על מה שנקרא "שביל הזהב" או "דרך המלך", שהיא בעצם דרך הבריאה (או דרך האלוהים). זו התנסות שהיא ייחודית לבני-האדם – מותר האדם מכל צורות החיים האחרות. רק כך רוכש האדם את הידע, הידיעה, ההבנה, התובנה, הבינה, הייחודיים להיותו אדם.

חופש הבחירה ניתן לבני-האדם כדי שיוכלו ללמוד. כדי שאדם יוכל באמת ללמוד ולהתפתח הוא צריך לעשות, להעז, לנסות ולהתנסות, ולהיות מוכן לטעויות כי מטעויות לומדים. "מי שלא עושה לא טועה ומי שלא טועה לא לומד", אומר הפתגם העממי. כדי שאדם יוכל ללמוד הוא צריך שיהיה לו המקום, המרחב, לנסות מתוך עצמו, להתנסות, לטעות, וללמוד מטעויותיו שלו. זה נקרא "לתת מרחב למידה".

כך שיחד עם חופש הבחירה ניתן לאדם גם המקום לשגות ולטעות. אז אנחנו רואים מסביבנו עולם מלא טעויות, שלכולן ניתנה לגיטימציה ע"י הבריאה. האם אלוהים טעה בזה שנתן לנו את חופש הבחירה? לא ולא, משום שחופש הבחירה, היכולת ללמוד ולהתפתח, הם לב המהות של הקיום האנושי שלנו.

החיבור שלנו לבריאה הוא דרך עולמנו הפנימי, כאשר אנו מבקשים לשמוע את קול הבריאה, ואנחנו פונים אליה דרך תודעתנו. לפעמים אנו פונים בשאלה, או בבקשת עזרה, ונדמה לנו שאנחנו לבד, שאין עונה. זה המרחב שבו הבריאה מצמצמת את עצמה כדי לאפשר לנו את מרחב הלמידה, מרחב ההתנסות, הניסוי והתהיה/טעיה/תעיה; אך גם במצבים אלה, אולי בפרט במצבים כאלה, האנרגיה הקוסמית, "אור הבריאה", זמינה לנו, אם רק נבקש להיעזר ולהשתמש בה. בבריאה יש מעין 'בנק' של איכויות, המשמשות מזון לנשמה, ואנו יכולים להתחבר ל'בנק' זה.

לדוגמא, איכות כמו 'ענווה' היא ייחודית לאדם, כי כדי לרכוש אותה אדם צריך להכיר במגבלותיו, אך לא להיות מוגבל על-ידיהם.

בני ובנות האדם משקפים את יכולת הבריאה והיצירה כי יש להם את אפשרות הבחירה, וע"י בריאה ויצירת חדש הם מרחיבים את הבריאה.


הצמצום

מהו הצמצום? עקב הצמצום נוצר מרחב שאלוהים לא שולט בו. מה שאנו קוראים "הטבע" – עולם הדומם, הצומח, בעלי-החיים (כולל הצדדים החייתיים באדם) – הוא נותר כולו במרחב שאלוהים שורה בו. הוא מחובר לאלוהים ב-100% ואין הוא מנותק כלל מהאלוהות. מכאן התחושה שהטבע, בפרט בעלי-החיים, הם אחד עם האלוהים, שלמים, מושלמים, ודבר לא חסר להם מבחינת הבריאה. גם חלק הטבע באדם – החלק השייך לעולם הדומם, צומח ובעלי-החיים – הוא אחד עם האלוהים, עם הבריאה.

במרחב הצמצום, שהוא ייחודי לבני-האדם, יש לאדם בחירה חופשית, ללא התערבות אלוהית. זה החופש שניתן לאדם לבחור את אופן ודרכי התנהגותו. בהיותו נברא 'בצלם אלוהים', יש באדם ניצוץ אלוהי – זיקה = זיק + ה – המניע אותנו להתחבר חזרה אל הבריאה. קיבלנו את הניצוץ האלוהי כדי שנוכל לפעול במרחב הצמצום כדי להתחבר באופן מודע לבריאה, לחזור ולהיות אחד/אחת עם הבריאה בדרך של בריאה ויצירה.

מוכרת אימרה של חז"ל: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". הבריאה יכולה לעזור בכול מלבד בכוונה להתחבר אליה. התחברות לבריאה יכולה לבוא רק מתוך בחירה חופשית, אוטנטית, מתוך עולמו הפנימי של האדם.

רעיון הצמצום הוא גם אחד היסודות בתורת הקבלה. הבורא בהיותו אינסופי הוא נוכח בכל, וכל עוד הוא מילא בשלמותו את הכול לא היה מקום לשום דבר נוסף. לכן חייב היה הבורא לצמצם את עצמו כדי לתת מקום לדברים נוספים, למציאות נוספת. ע"י הצמצום נוצרה מציאות בלתי שלמה במקום המציאות השלמה שהיתה קודם הצמצום, ובמובן מסוים משימתם של בני-האדם היא להביא להשלמתה מחדש.

הצמצום הוא בעצם ויתור מודע על שליטה. בהיותנו ברואים "בצלם אלוהים" זה גם המסר עבורנו: מילדותו אדם מבקש להשיג שליטה על המעגל המירבי שחייו יכולים לתפוס – להרחיב, ככל שיכול, את תחום השליטה שלו. כל עוד הוא ילד שלב כזה, השגת שליטה כזו, הם הכרחיים. אך בשלב מסוים עולה בו (לפחות צריכה לעלות) ההבנה כי הדרך להגדיל את המעגלים שלו אינה על-ידי השגת שליטה אלא ע"י איפשור – כאן עולה העקרון של "חיה ותן לחיות". האדם מגביל, מתוך בחירה ובצורה מודעת, את עצמו ואת תחומי השליטה שלו, את מידת השליטה שלו, בכדי לאפשר למעגלים חדשים, לחיים חדשים, להתפתח; חיים חדשים אשר לא היו יכולים להתפתח אם האדם היה ממשיך לדרוש לעצמו שליטה מוחלטת בהם (כמו שלאם אין אפשרות לשלוט בהתפתחות העובר בקרבה – היא יכולה רק לסייע או לעכב). הדרך האפשרית לו לאדם ליהנות, להפיק תועלת, להתעשר, מן המעגלים אשר נפתחו ע"י הצמצום אינה בדרך של רכושנות אלא בדרך של שותפות.


תמונת מצב

.. וכך יצאו בני-האדם מ'גן-העדן' אל 'העולם הגדול', והתחילו ליצור ולברוא. פעולות היצירה והבריאה הראשונות היו ככל הנראה בתחום החקלאות: בתחילה, כך מספרים הפרה-היסטוריונים, בני-האדם היו מאורגנים בחבורות קטנות של ציידים ולקטים, אשר בשלב מסוים החלו להחליף את הליקוט בגידול תבואות אדמה ועץ ואת הצייד בגידול בעלי-חיים.

בהמשך הם למדו ליצור כל מיני כלים, גם כלי נגינה; המציאו את הגלגל, את המכונית, את המטוס, את תחנת-החלל; ופיתחו ומפתחים טכנולוגיות בקצב גובר והולך. אלא שכל הטכנולוגיות האלה נועדו, במקרה הטוב, לשפר את הרווחה החומרית של בני-האדם.

למיטב הבנתי, לא לכך כיוונה הבריאה כאשר יצרה עבורנו את מרחב חופש הבחירה ..

אז מה, בעצם, מבקשים מאיתנו אלוהים והבריאה?

.. שנתרום את חלקנו ביקום, בבריאה וביצירה..

.. שנבין שלא באנו לכדור-הארץ כדי לזלול ולסבוא מהשפע שהבריאה מעניקה, אלא כדי להיות שותפים, עם זכויות אך לא פחות מכך עם חובות ומחויבויות ..

איך עושים את זה?

בכל מיני דרכים, כל אחד/ת על פי מה שמתאים להם:

ע"י ביקוש אחר מענה לשאלות כמו "מה התפקיד שלי? מה אני עושה כאן בכדה"א? מה אני אמור/ה לעשות? מה החיים שלי, הבריאה, אלוהים, מבקשים ממני?"

"דע את עצמך" ו"דע את העולם בו אתה מוצא את עצמך"

קשב פנימי לעצמנו, קשב לאחרים, יישום ומימוש תשובות שאנו מקבלים באופן כזה

לפני כמה אלפי שנים נשלחו אל האנושות שליחים, אנשים מיוחדים – אברהם, משה, גוטאמה בודהא, לאו-דזה, ישו, מוחמד – לעורר את בני-האדם ולהביא לאנושות, אל תוך הסביבה בה פעלו, את דבר האלוהים והבריאה. אולם, זו זכותו הטבעית של כל אדם לקיים קשר ישיר, דו-שיח בלתי-אמצעי, עם אלוהים והבריאה. אני מאמין שאנו נמצאים כעת על סיפה של תקופה שבה האפשרות לקשר ישיר כזה תפתח לכלל בניהם ובנותיהם של אדם וחווה. סימנים לכך מתחילים להיראות ולהיגלות יותר ויותר.

זה כמובן לא יהיה מיידי, ויהיה צורך בהרבה מאוד למידה של דרכי ההתקשרות עם אלוהים והבריאה. זה קורא לפיתוח של מדע חדש, מדע שעדיין לא קיים – המדע של התקשורת האנושית עם הבריאה, והוא, למיטב הבנתי, בהחלט בתחום הבריאה והיצירה שנוצר עבור האדם.


סיכום

  • אלוהים והבריאה מזמינים אותנו בני-האדם לקחת חלק בבריאה ויצירה חדשה
  • תנאי הכרחי לבריאה ויצירה הוא בחירה חופשית. לשם כך איפשרו אלוהים/הבריאה בתוך התודעה האנושית מרחב של בחירה חופשית. במרחב זה החיבור לאלוהים הוא בגדר אפשרות (פוטנציאל) בלבד; הנוכחות האלוהית היא שם בגדר פוטנציאל בלבד, ולכן אינה מחייבת שם. אנחנו חופשיים שם לבחור באיזה כיוון ש"בא לנו"
  • כדי להביא לידי ביטוי את הבחירה החופשית, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו "מה החיים/אלוהים/הבריאה מבקשים ממני?" התשובה היא כמובן ייחודית לכל אחד ואחת
  • הבחירות שלנו מביאות לידי ביטוי את הערכים שלנו
  • אנחנו צריכים להתנסות, לנסות, לחוות וגם לטעות (וגם לתעות ולתהות) כדי ללמוד להבחין בין 'טוב' ו'רע', כדי לכוון לפי זה את הבחירות שלנו
  • ע"י התנסות וניסוי וטעיה/תעיה/תהיה אנו לומדים, ולפי זה משפרים ומעדנים את הערכים שלנו ואת הבחירות שלנו


😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

שחרור מכבלי הידוע

 

להשתחרר מכבלי הידוע ..

.. זה להיות מסוגל לקבל, לאפשר, את הבלתי-ידוע

.. זה להיות מסוגל להכיל את הבלתי-ידוע

.. זה לצאת אל הבלתי-ידוע בעיניים פקוחות

לצאת אל הבלתי-ידוע? איך אפשר? בררר.. – זה מפחיד!! איזה פחד!! אמאלה!! איך אני אשרוד את זה?! איך אני אסתדר בלי ידיעה?

אבל מצד שני, איך אוכל ללמוד, להתפתח, אם אשתדל להצמד כל הזמן רק למה שאני כבר יודע? הרי עצם מהותה של למידה זה היחשפות לבלתי-ידוע ..

אבל עדיין, זה נורא מפחיד להיחשף לבלתי-ידוע !!

מה אני צריך כדי לשרוד את החשיפה, את ההיפתחות לבלתי-נודע? – אומץ, אמונה, סקרנות, נחישות, רצון ללמוד ולהרחיב ..

  

הכבלים והשלשלות הכובלים אותנו אל הידוע מצויים אך ורק בתודעתנו – כל אחד ואחת בתודעה העצמית שלו/שלה.

ברוב המקרים, ככל שיש לאדם יותר התנסויות הוא נוטה להיצמד אליהן – זה הידוע. נוטה להיצמד להתנסויות שכבר מוכרות ונמנע מהכרות עם התנסויות חדשות.

מה שלכאורה נראה ידוע, קבוע, הוא בעצם "משענת קנה רצוץ". אנשים מפתחים הונאה-עצמית להאמין שניתן לסמוך על הידוע. תקופת הקורונה הראתה את ההיפך.

אנשים אוחזים בכוח בידוע, בשל פחד מהבלתי-ידוע. הפחד הזה גורם לאנשים רצון לשלוט. "ידע זה כוח" – הכוח נחוץ כדי להתמודד במאבקי שליטה. זו זילות הידע, במקום להשתמש בידע כדי לקדם את האדם והאנושות.

הכבלים הכובלים אותנו אל הידוע מצויים אך ורק בתודעה שלנו. זה כמו במשל "המערה" של אפלטון. האסירים יושבים שם משוכנעים שמה שהם מכירים ויודעים זה כל העולם, כל המציאות. כאשר אחד מהם מבין שיש עוד עולם שלם, בלתי-ידוע, הרבה יותר רחב מהמציאות שהם מורגלים אליה, והוא נפתח לעולם הזה, הוא משתחרר מהכבלים. כשהוא מספר על כך לאחרים הם פועלים מתוך פחד – פחד להיחשף לבלתי-ידוע; פחד כה חזק שהוא גורם להם להרוג אותו.

משל המערה הוא דוגמא מצוינת למה שקורה כאשר אנשים נצמדים לידוע – לא רק שהם מסרבים להיפתח להתנסויות חדשות, הם גם ינסו בכל דרך להשתיק את מי שמציע התנסויות חדשות.

כמובן שהכוונה להתנסויות מסוגים חדשים לחלוטין, בלתי-ידועים ומוכרים עד כה; לא מדובר בעוד התנסויות מהסוגים המוכרים.

.. אז ביציאה אל הבלתי-ידוע צריך לקחת בחשבון גם תגובות עוינות של הסביבה ..

כתחליף להיפתחות להתנסויות באמת חדשות, הפותחות שער ודרך אל הבלתי-ידוע, אנשים מפתחים אשליות והונאות עצמיות שבאות לידי ביטוי בפחדים, חוסר יכולת, חולשה ואשמה, כמו גם תאווה, בצע, גאווה, גסות וכיו"ב.

באופן סמלי אפשר לומר שאנשים אוחזים בכוח בטבעות הברזל של ההונאה העצמית, שניתן לדמות שהן מקובעות במעין סלע שמאופיין ע"י מילים כמו

.. מנהגים .. סטנדרטים שאינם מתוחזקים .. חוסר מציאות .. התחמקות .. שקר .. תאווה .. חמדנות .. אגוצנטריות .. הורשה .. סביבה .. סטיה מהעצמי הטבעי .. גילוי שגוי ..


הקושי של התרבות המערבית הוא באי-היכולת לחיות עם אי-ודאות, אי-יכולת להכיל אי-ודאות. מכאן נובע צורך, שלא ניתן לספק אותו, לשליטה בחיים, בכל היבט שרק נדמה שאפשר. וכיוון שלא ניתן לספק צורך זה, התוצאה היא תסכול מתמשך, דכאונות, וכיו"ב.

אי-ודאות היא חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו, בכל ההיבטים – כלכליים, בריאותיים, חברתיים, רגשיים, מנטליים. היכולת לחיות באי-ודאות מתמשכת היא כלי-עזר, ציוד, חיוני על-מנת לצלוח בהצלחה את המסע שלנו בכדור-הארץ.

אנחנו חיים בתקופה של המון אי-ודאות, בעליל. תקופה זו משקפת לנו שאי-הודאות היא חלק בלתי-נפרד מחיינו, ועלינו ללמוד לחיות עימה, להכיל אותה; לא להלחם בה או לדחות אותה או להתכחש לה. כי גם אם נבקש להתכחש לה זה לא יעזור – היא אתנו כבת-לוויה בלתי-נפרדת.

קריירה, תעסוקה, מקום מגורים, נסיבות חיים, רכוש – כל אלה ודומיהם יכולים תמיד, כמו שאנו רואים בימים אלה, להתהפך ברגע אחד, בבת-אחת. אין בכוחם לעמוד כנגד אי-הודאות.

איך לומדים לחיות עם אי-ודאות? ע"י התבוננות והקשבה פנימה אל תוך עולמנו הפנימי. מה באמת נכון לנו? מה אנחנו באמת מבקשים? מה אנחנו באמת צריכים (לא מה שכל הקקופוניה מסביב מנסה לפתות אותנו אליה)? מה אומרים לנו האינטואיציה שלנו, הקול הפנימי, המדריך הפנימי שלנו? לעצור, לנשום כמה נשימות עמוקות, לעצום עיניים ולהתחיל להתבונן פנימה, להתחיל לבנות את המרחב הפנימי שלנו, שבעצם תמיד קיים, רק אולי לא כל-כך שמנו אליו לב עד היום; מרחב פנימי שאליו האי-ודאות לא תוכל לחדור או להגיע.

גם כאשר הסביבה משדרת פקפוקים ואטימות, אי-ודאות, חוסר רגישות, חוסר הקשבה – בל ניתן לזה להיכנס פנימה. במקום זאת, נמלא את המרחב הפנימי שלנו באיכויות – אמונה, תקוה, שמחה, הכרת תודה על מה שיש לנו, הקשבה לעצמנו ולזולת, חמלה, .. ועוד ועוד, הרשימה ארוכה, כל אחד ואחת עפ"י צרכיה/ו.

העולם שסביבנו יהיה נקי ואיכותי יותר עבורנו ככל שנשכיל לשמור את המרחב הפנימי שלנו נקי ומלא באיכויות.

 

רק היחיד יכול לשחרר עצמו משלשלאות התודעה הכובלות אותו אל הידוע.

כלים לשחרור משלשלאות התודעה הכובלות אל הידוע – דרכים לשחרור מכבלי הידוע =

  • לבקש התנסויות חדשות
  • אומץ לחיות באי-ודאות
  • אמונה, סקרנות, נחישות, רצון ללמוד ולהרחיב ..
  • להבין, ללמוד, להכיל, להפנים – שהבלתי-ידוע הוא חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו, ושהתעלמות ממנו היא כמו הטמנת הראש בחול.
  • לקבל השראה ועידוד מכאלה שכבר עברו בדרך הזו

o      גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי (תהילים כג,ד)

o      סיפורי שחרור משעבוד: העבד האתונאי .. משל המערה .. העוורים והפיל .. הצפרדעים בשמנת .. הבריחה לקנדה – אוהל הדוד תום ..

o   Dear Dragon .. Gemrod .. Frown Strong .. Dedication .. Resolve .. Attitude .. Courage .. The plate .. Being able to go on .. (Emin archives)

  • משל שני הזאבים – זו הבחירה שלנו – את מי אנו בוחרים להאכיל?
  • להאמין שבבלתי-ידוע נוכל למצוא את הטוב, אם רק נדע לחפש ולמצוא אותו.


😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות

אדר ה'תשפ"א    פברואר 2021


אהיה אשר אהיה – התבוננות פנימית ומבט לעתיד


מאמר זה מזמין להתבוננות פנימית תוך מבט לעתיד. נקודת הפתיחה – כפתיחה בלבד – היא האירוע המקראי המכונן של משה הפוגש בסנה הבוער, אך המשמעות והיישום פתוחים ומכוונים לכל בני-האדם באשר הם.

"אהיה אשר אהיה" הוא הצהרה אלוהית שניתנה במעמד המפגש של משה עם האש שבסנה. כיוון שהאדם נוצר בצלם אלוהים, יש מקום לשאול מה משמעות הצהרה זו בחיי האדם.

"אהיה" הוא בלשון עתיד, ובכך מבטא את חופש הבחירה, את יכולת ההתחדשות, את ההזדמנויות החדשות העשויות להפתח בכל יום מחדש.

בשפות האירופאיות המשפט מתורגם ל-"הנני אשר הנני". "הנני" הוא בלשון הווה, וניתן להבינו כמתאר מצב קיים, בעוד ש"אהיה" מבטא פוטנציאל לעתיד. "אהיה" נולד מתוך "הנני" – אפשר לראות את "הנני" כמתאר אלמנט נקבי ואת "אהיה" כמתאר אלמנט זכרי. בתהליך התפתחות אורגני שניהם תלויים זה בזה והאחד אינו יכול להתקיים ללא משנהו.

 

מבוא

הסיפור המקראי מוכר, קרוב לודאי, לכולם: משה רועה במדבר את צאן יתרו, כשלפתע הוא רואה מרחוק מראה מוזר, שמעולם לא ראה כמוהו – אש בוערת בתוך שיח, אבל נראה שהשיח כלל לא נפגע מהאש. אם משה היה מתעלם מהמראה, ודוחה אותו כ"לא שווה התיחסות", אז כל ההיסטוריה היהודית והאנושית היתה נראית כנראה אחרת, אבל משה היה סקרן, והתקרב לראות. הפתעתו היתה ודאי רבה כאשר שמע לפתע קול האומר לו "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא". משה ודאי ידע, כמו שאנו יודעים היום, שכדי להרגיש מחוברים לאדמה, לטבע, לארץ, נדרש מגע בלתי-אמצעי, הליכה יחפה, והוא משיל את סנדליו. ואז מגיעה ההפתעה הגדולה ביותר – הוא מתבשר שמוטלת עליו שליחות לשחרר ולהוציא את בני-ישראל ממצרים. משה מנסה להיחלץ מהשליחות הבלתי-צפויה כזו, אך לבסוף (בנקודה הזו הסיפור המקראי מאוד מצמצם) הוא מתרצה. אבל משה מכיר את נפש האדם, ובפרט את הנפש היהודית והישראלית, עקשנים וקשי עורף, דעתנים וקטני-אמונה, ואומר לאלוהים: "הם לא יאמינו לי. הם ירצו לדעת מי אתה בדיוק, מה אתה בדיוק, לפני שיסכימו לשמוע וללכת איתי", וכדברי המקור:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.

וכאן מגיעה התשובה הבלתי-צפויה: במקורות אחרים במקרא אלוהים מזהה או מאפין את עצמו בכל מיני דרכים, כמו ".. אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים." אבל כאן התשובה הפוכה בדיוק:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"

והוא חוזר ומדגיש:

"כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם."

אלוהים אומר כאן למשה: "אתם מבקשים שאזהה את עצמי עפ"י דברים המוכרים לכם. תשובתי היא: אל תתייגו אותי. אינני דומה לאף אחד מהדברים – האלוהויות – המוכרים לכם."

כשאלוהים מצהיר "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – ניתן להבין זאת כאומר ".. אינני אומר מה אהיה או איך אהיה, אלא (רק, פשוט) שאהיה שם עמכם – נוכחותי תהיה שם .. מאחר ומדובר בעתיד אינני מתחייב מראש איזו צורה תלבש נוכחותי, אך אני מבטיח שאהיה שם .. אינני מתחייב להופיע באופן שבו אתם כבר מכירים אותי, אלא להיפך – יש לי החופש לבחור איך תופיע נוכחותי .."
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – משתמע שלא ניתן לדעת כרגע איך תהיה הנוכחות האלוהית, אך מבטיח שנוכחותו תהיה שם והיא תופיע על-פי הצורך. התחייבות לאופן הופעה מסוים היא כובלת, ודווקא העדר ההתחייבות לאופן ההופעה הוא היוצר את החופש להופעה עפ"י הצורך.

 

ההצהרה האלוהית במשמעות האנושית

ההצהרה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" והכינוי "אֶהְיֶה" מיוחסים לאלוהים. האם, ובאיזו מידה, יש להם משמעות גם עבור האדם?

נאמר שהאדם נברא בצלם אלוהים, כך שבמובנים מסוימים, לפחות, אמור להיות הדהוד בין האדם לבין תכונות האלוהים, ולכן השאלה מה משמעות ההצהרה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" עבור האדם היא בהחלט רלוונטית. מצד שני, גם אם הקורא אינו מרגיש חיבור לייחוס האלוהי, עדיין, כמו שיובהר להלן, עשויה המשמעות להיות רבה עבורו באותה המידה.

איך אנחנו רואים את החיים שלנו כבני-אדם? אמנם המשפטים האלה מדברים על האלוהים ועל איך האלוהים מציג את עצמו, אך כמובן זה מבעד ובאמצעות התפיסה האנושית והמשפטים האלה גם מייצגים את הדרך בה אנשים יכולים לראות את עצמם ואת החיים שלהם:

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – המשמעות לאדם היא "אני יכול להיות" בלי להגביל מראש ובלי להתחייב.

אֶהְיֶה – בלשון עתיד – גם האדם יכול לומר, לעצמו ועל עצמו, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", ולאפשר לעצמו להפתח להזדמנויות חדשות – הרי זו הלידה מחדש.

"אֶהְיֶה" – משמעו העתיד פתוח, אפשרויות פתוחות, הזדמנויות חדשות. העתיד כמובן אינו ידוע, העתיד כולו שרוי באי-ודאות, אך כאשר האפשרויות פתוחות והחופש קיים אז יכול האדם להביא אל חייו יכולות חדשות, איכויות חדשות – יצירה. אז יש תקווה – אי-הודאות פותחת פתח לתקווה.

החידוש, היצירה, מביאים איתם רעננות. כמו שאנו מבקשים שהמזון שאנו אוכלים יהיה טרי ורענן, כך אנו מבקשים שגם החוויות שלנו, שהן הבסיס למזון הרוחני שלנו – רגשי ומנטלי, תהיינה רעננות וטריות. חוויה שחווינו לפני שנה היא רק בגדר נוסטלגיה, אך איננו יכולים לחוות היום את הרעננות והחידוש שחווינו בה לפני שנה.

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הוא קוד נהדר להתפתחות האנושית, כי הוא נותן לאדם, שנברא בצלם אלוהים, את האפשרות להברא כל פעם מחדש, אבל זה תלוי באופן שבו האדם רואה את עצמו. אלוהים ברא את האדם פעם אחת; כעת זה תלוי באדם אם הוא מבקש להברא שוב, להתחדש. מאין התקווה? היקום משגר כל הזמן לעברנו אנרגיות, שאם רק נרצה להשתמש בהן הן מזומנות ומוכנות לנו ועומדות לרשותנו, רק שנרצה להשתמש בהן .. זו איננה אמונה חסרת בסיס, אלא ידיעה המתחזקת ככל שאנו מתנסים בכך יותר ויותר ..

לכל אדם יש הרשות, והזכות, לחשוב על עצמו אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

שואלים ילדים, צעירים מתבגרים: "מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?" ומכוונים אותם לתשובות כמו "רופא", "עורך-דין", "איש היי-טק", "מאלף חיות" וכיו"ב, שהן תשובות ממסגרות, מקבעות. מה רע בלרצות להיות "בן-אדם", כשכל האפשרויות פתוחות? לממש, בצורה הרחבה ביותר האפשרית, את הפוטנציאל האנושי שבי?

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הוא גם קוד נהדר ליחסים בין-אישיים, כאשר הוא הופך ל- "תִּהְיֵה אֲשֶׁר תִּהְיֵה" או "תִּהְיִי אֲשֶׁר תִּהְיִי" (בגוף שני). כי זה אומר שאני מכבד את האחר, את הזולת, בכל דרך בה הם בוחרים להיות.

 

בשפות אירופאיות – הנני אשר הנני

התרגומים הראשונים לתנ"ך לשפות אירופאיות נעשו ליוונית וללטינית, והנה, במהלך התרגום נהפכה המשמעות האמורה במשפט. התרגום ליוונית אומר "ego eimi ho on" והתרגום ללטינית "ego sum qui sum", שניהם, בתרגום חוזר לעברית, במשמעות של: "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – בלשון הווה ולא בלשון עתיד.

היפוך משמעות זה עבר אח"כ לתרגומים לשפות האירופאיות האחרות. כך, למשל, בתרגום התורה לאנגלית אנו מוצאים I am that I am; בספרדית yo soy el que soy ובתרגום לצרפתית je suis celui qui suis.

כלומר, בכולן "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – כאמור בלשון הווה ולא בלשון עתיד.

"הִנֵּנִי" – הנה אני – ניתן להבנה כ"הנה אנכי נוכח כאן במלוא עוצמתי, במלוא חוזקותי". כמו ב"הנני מוכן ומזומן ..". אולם – מדבר רק על מצב הווה. אין שום התיחסות לעתיד.

תרגום מדויק לשפות האירופיות היה צריך להיות, למשל באנגלית, I will be that I will be , ובהתאם גם בשפות אחרות.

 

"הִנֵּנִי" ו- "אֶהְיֶה"

השינוי מ"אֶהְיֶה" ל-"הִנֵּנִי" איננו רק שינוי דקדוקי בזמן הפועל, אלא היפוך בתפיסה העומדת מאחרי הביטוי כולו.

"הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – מדבר על נוכחות קבועה, בעלת אופי מוגדר ואיננו משתנה. התרגום לשפות האירופאיות נגזר כאמור מהתרגומים ליוונית ולטינית, וניתן לראותו כביטוי של התפיסה היוונית הקלאסית של יקום נצחי, קבוע, בלתי משתנה, שאין בו בריאה או יצירה אלא לכל היותר חילופי הופעה.

"הִנֵּנִי" – אם כל מה שיש זה רק מה שיש בהווה (גם אם הוא עוצמתי, עשיר ונעלה מאוד) אז העתיד סגור, מוגבל, מוגדר, מוכתב על-ידי מה שכבר קיים כיום; אין מקום לשינוי.

"הִנֵּנִי" ללא "אֶהְיֶה" – משמעו שמה שהיה הוא שיהיה ואין תקוה לעתיד שיש בו חדש. העתיד הוא אז אי-ודאות שמייאשת ומפחידה. ללא ראיית העתיד כהזדמנות להתחדשות, אנשים מבקשים להשען רק על המוּכר אך זו אשליה כי בפועל העתיד בלתי-ידוע; והתפכחות מאשליה זו, כי באמת אי-אפשר להשען על העבר, על מה שמוכר, מביאה לייאוש. וכך, אנשים מדלגים מייאוש לפנטזיות על עתיד ורוד שגם הן מתגלות כאשליות ואז שוקעים עוד יותר בייאוש.

האם כאדם אני קבוע ובלתי-משתנה? לצערי הרבה מאוד אנשים רואים את עצמם כך, וגם החברה ברובה רואה את האנשים בצורה מקובעת.

האם אני יכול לראות את החיים שלי כנוכחות הלובשת צורה ופושטת צורה? כנוכחות שיש לה החופש להופיע, להביע את עצמה, בכל דרך שתמצא לנכון? האם הנוכחות שלי צריכה להיות מוגבלת, כבולה, חסומה, ע"י העבר, ע"י מה שכבר היה? האם צריך לאפשר לעבר לחנוק את חופש הביטוי של הנוכחות שלי?

האמנם "אין חדש תחת השמש" כפי שכתב קהלת הזקן? או אולי "יש חדש תחת השמש", וכל יום הוא יום חדש המביא עימו הזדמנויות חדשות?

שני המשפטים האלה מייצגים שתי תפיסות מנוגדות, בהן אנשים יכולים לראות את עצמם ואת החיים שלהם: 

  • המבקש ודאות עשוי לפנות ל- "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי", המציע, לפחות לכאורה, מעין ודאות, במידה שבה אני מכיר מי ומה "הִנֵּנִי"
  • "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" מבטיח אי-ודאות. ניתן לומר שמשפט זה מציע את הודאות שבאי-הודאות, משום שאיש אינו יודע מה ילד יום ומה יתבקש. כפי שיונתן זקס כתב, צריך אומץ כדי לחיות, מתוך מודעות והכרה, באי-ודאות זאת: "אמונה היא באומץ לחיות באי-ודאות".

"הִנֵּנִי" ו-"אֶהְיֶה" זקוקים זה לזה – "אֶהְיֶה" נולד מתוך "הִנֵּנִי", "אֶהְיֶה" צריך ש-"הִנֵּנִי" יהיה קיים כדי להווצר. "אֶהְיֶה" אינו יכול להתקיים ללא "הִנֵּנִי". מצד שני, "הִנֵּנִי" ללא "אֶהְיֶה" באופק, בלי ההצעה, ההבטחה, התקוה, הידיעה, של אפשרות ההתחדשות הוא "הִנֵּנִי" אשר חסר לו הדהוד עם הבריאה; נדון לכליה, לאבדון.

לכן : "אֶהְיֶה" בונה את "הִנֵּנִי", שהופך לו לבית ולמצודה.

"אני" בונה את "עצמי", כתוצאה מחוויות החיים, עפ"י נסיון חיים מצטבר. זה דומה לאופן בניית שונית אלמוגים: ה"חומר" שה"אני" מפריש יוצר את המבנה שהוא ה"עצמי". ה"עצמי" הוא התבנית הנוצרת ע"י ה"אני". כמו בשונית האלמוגים, כדי לשרוד ה"אני" צריך "עצמי" שיאפשר לו לחיות בתוכו, שיגן עליו; אך באותה עת, המבנה של ה"עצמי" גם הופך למעין כלא.

"אֶהְיֶה" הוא היבט זכרי, "הִנֵּנִי" הוא היבט נקבי. לכן "הִנֵּנִי" ו-"אֶהְיֶה" הם כמו יין ו-ינג.

 

דטרמיניזם מול התפתחות בלתי-ידועה מראש

"אֶהְיֶה" ו- "הִנֵּנִי" מעמידים לכן, זו כנגד זו, שתי תפיסות מנוגדות. מצד אחד

  • "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – התפיסה היוונית-אירופאית – אלוהים כהוויה נצחית, קבועה ובלתי-משתנה. כך גם העולם קבוע, נצחי, בלתי-משתנה; הכל צפוי מראש; מה שבלתי צפוי נובע מהתנהלות אקראית, "גורל עיוור".
  • "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – זו תפיסת האלוהים של אריסטו – המניע הבלתי-מונע. זה אלוהים שפעל בעבר, עשה את שלו, הפעיל את המערכת והביא אותה לפעולה, וכעת המערכת ממשיכה מעצמה. כעת כל מה שהאלוהים יכול לעשות הוא רק לצפות בהתגלגלות של היקום קדימה.
  • לכן, גם אם היתה בריאה יש מאין שיצרה את העולם, אחריה יש דטרמיניזם – "הכל צפוי".

ומצד שני

  • "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – עולם מתפתח, בלתי-קבוע מראש, עם השתתפות אנושית פעילה ביצירה.
  • "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – זו תפיסה של אלוהים עתידי.

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" מבטא את התפיסה היהודית בה אלוהים מזמין את האדם להשתתף במעשה הבריאה והיצירה.

  

הִנֵּנִי ו-אֶהְיֶה וקריסת פונקצית הגל

"הִנֵּנִי" מייצג את הידוע, ה"עצמי", מה שכבר התגבש, התגשם והתממש.

"אֶהְיֶה" מייצג את הבלתי-ידוע, את האפשרויות השונות, הפוטנציאליות, שלכולן יש אפשרות להתגשם. 

על-פי האינטרפרטציה הנפוצה של תורת הקוואנטים, התפתחותה של מערכת פיסיקלית מתוארת ע"י פונקצית גל, המכילה את כל התוצאות האפשריות של התפתחות המערכת. כאשר מבוצעת מדידה על מערכת זו מתקבלת תוצאה אחת מתוך כלל התוצאות האפשריות. מצב זה מכונה "קריסת פונקצית הגל". לא ניתן לצפות מראש את תוצאת המדידה הזו כי זה מידע שאינו מצוי בפונקצית הגל, או בכל כלי פיסיקלי אחר. לא ניתן לחזות, על-סמך פונקצית הגל או על-סמך כל מידע אחר, את תוצאת המדידה באירוע ספציפי. המידע היחיד הכלול בהקשר זה בפונקצית הגל הוא ההסתברות, הסיכוי, לכך שתוצאה כזו או אחרת תתקבל.

"הִנֵּנִי" מתאים לבסיס שעליו בנויה פונקצית הגל.

"אֶהְיֶה" מתאים למגוון התוצאות האפשריות, העתידיות, של התפתחות מערכת פיסיקלית.


אשר?

מילת הקישור אֲשֶׁר מובנת ומתורגמת, בכל הדיון לעיל, במשמעות של מהות – בשפה מודרנית היינו אומרים 'אהיה מה שאהיה', 'הנני מה שאני'. לכן 'that' בתרגום לאנגלית.

אולם, הייתכן שיש למילה זו גם משמעויות נוספות בהקשר הנוכחי?

אחד השבטים, עפ"י שמות בני יעקב, הוא 'אשר'. בהטיה ללשון נקבה אנו יודעים ש'אשרה' היתה מושא פולחני אלילי בעולם הכנעני וגם בארץ-ישראל בתקופת בית ראשון, וידוע הצירוף 'יהוה ואשרתו' שנתגלה בכונתילת עג'רוד שבסיני ויש פרשנויות שונות באשר למשמעותו.

האם אֲשֶׁר זה בעצם שם עצם כשם השבט והיבט זכרי לשם האלה?

שאלה פתוחה ..

 

😊

אורי בן-יעקב G

© כל הזכויות שמורות


 

לקריאה נוספת:

אלוף הר-אבן, אהיה אשר אהיה (הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"א 2001)

יונתן זקס, השותפות הגדולה (ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2013) בפרט פרק ג